הדרך להבראה – משיעבוד למתן תורה / רחל זיטלבך

לזכר אבי – מורי שמעון בן הענה ואשר-זעליג.

 

 אומר האנאמן בסעיף 2 ב"אורגנון":

"The highest ideal of cure is rapid, gentle and permanent restoration of the health, or removal and annihilation of the disease in its whole extent, in the shortest, most reliable and most harmless way, on easily comprehensible principles."

ובתרגום חופשי ככל יכולתי:

"האידיאלי הגבוה ביותר של הריפוי הוא שיקום מהיר, עדין וקבוע של הבריאות או סילוק וביעור החולי על כל היקפו, בדרך הקצרה ביותר, האמינה והכי פחות מזיקה, בהסתמך על עקרונות ניתנים להבנה."

 

  לאחר שהשתלם ועבד בדרך האלופטית (הקונבנציונלית), נוכח האנאמן לדעת, שהיא איננה מובילה אותו אל אותו יעד נכסף – הבראת האדם. או אז החליט ביושר לבב להיפרד ממנה ולחפש דרך אחרת, שתוביל את האדם להבראה. אחת השאלות, שהטרידו אותו, מדוע הברואים, שברא האל במידת החסד והרחמים, אינם יכולים הגיע להבראה הנכונה באותה אמת מידה בה נבראו, הווה אומר, בדרך החסד והרחמים, הבראה, שלא יהיה בה סבל מיותר לחולה, והדרך, שתוביל אליה, לא יהיה בה שמץ מהאלימות והברוטאליות, שראה בדרכם של Brouseaux ובאלה של בני דורו – (ראה Footnote 74, Paragraph 74, "organon of Medicine)– .

 

  הוא הבין, שמדובר באדם, שיש לו 'חלק אלוה ממעל', ולכן גם ההבראה צריכה להתנהל בדרך שתנשא את האדם ביד רחומה מעל לתהומות חוליו אל מחוזות נעלים, מאלה שבהם היה שרוי, בהם יתגלה לו אותו 'חלק אלוה ממעל', זה שהיה ממוסך ומוסתר ע"י החולי, שתפש בו.

 

  האנאמן הבין, שאם זו מהות האדם, שיהיה בו 'חלק אלוה ממעל', מהות הריפוי היא להביאו ליעד הזה ולגלות אותו אצלו. הוא הבין, שאין זו פראזה אלא אידיאל, שצריך להיות מוגשם הלכה למעשה בעולמנו. הוא הבין שככזה, צריך האדם לחיות כך בעולם, להיות כלי לקליטת השפע האלוקי וצינור להעברתו לשאר הנבראים. תפקידו של האדם היא להיות טוב ומיטיב, כי זוהי מהותו, כי מוטבע בו אותו 'חלק אלוה ממעל'. זו למעשה המשמעות של גילוי הניצוץ האלוקי שבו. האנאמן גם הבין, שישנם מצבים, בהם אין ביטוי בולט ומוחש לאותו ניצוץ אלוקי באדם, ואלה הם המצבים בו הוא יורד למטה מאותו קיום נאצל ונעלה אל תהומות של עויינות, שנאה, קנאה, תחרותיות, פחד, אנוכיות, צער וכו', כשאוחז בו אותו כוח עוין לחיים. אותו כוח מסיט אותו מאותו קיום נעלה ומשליכו אל מצולות החולי. החולי הינו ביטוי רוחני לירידתו של האדם מהיותו נזר הבריאה אל בירא עמיקתא. הוא נותן בבשרו ביטויים פיזיים, שמשקפים את המקומות הרוחניים-נפשיים הנדחים והשפלים, בהם הוא נמצא.

 

  איזו גדלות הייתה בהאנאמן, שתפש את החולי במשמעות הרוחנית שלו ולא רק בביטויו החיצוני, זה הנראה לעיניים הגשמיות של האדם בתור אולקוסים, נפיחויות, כאבים, הפרשות וכו'. איזו גדלות הייתה בהאנאמן, שלא התמקד בהעלמת הביטויים של הסבל חיצוני, כפי שעשו זאת בני דורו וקודמיהם. איזו נאצלות הייתה בו, כשהשכיל להבין, שהביטויים הללו מרמזים לנו על שינויים ברמות הרוחניות של האדם. אלה למעשה מסר מכוח החיות, שמנהג את האורגניזם בתבונה ובאינטליגנציה אין קץ, לתת באדם דווקא את הביטויים הספציפיים, שמשקפים את סטייתו מהאידיאל הקיומי שלו. איזה עוז היה לו להיפרד מדרך קודמיו, שיכלה להביאו אל המנוחה והנחלה מבחינת העושר והכבוד, שיכול היה לצבור ולהרחיקו מהשנאה והעוינות, מנת חלקו ומנת חלקה של משפחתו, שהפגינו כלפיו מתחריו, בראותם אותו מצליח בעבודתו. כמה אומץ היה לו ללכת במדבר אל ארץ לא זרועה, שם התוודע אל ההומאופטיה, כי לשם הוליכוהו צו מצפונו והאמת, שהאירה לו את הדרך. כמה ענווה הייתה בו להבין, שלא בחיל ובכוח נלחמים בסימפטומים של החולה אלא לראות בהם אבני דרך, שאמורים להוביל את ההומאופט אל הרפוי של החולה.

 

  לכן האנאמן מדבר על שיקום הבריאות ולא על סילוק הסימפטומים, החזרתו של האדם לאותם מחוזות נעלים שבטבע בריאתו. החזרה לאותם מחוזות נעשית בתהליך שנקרא הבראה. הווה אומר, העתקת האדם ממסלול החולי, שהיטה אותו מדרך הבריאות אל הכיליון והטייתו למסלול אחר, שיובילו אל ההבראה או אל האידיאל של עצם בריאתו. במילים אחרות, הולכתו באותו מסלול, שהובילו אל החולי, אלא שעתה מופנה גבו אליו ופניו לכיוון ההבראה. הוא עושה עתה את אותו מסלול ועובר באותן תחנות, אך מכיוון שמגמת פניו אל הבראה, הוא חולף על פניהן במהירות וגם הסבל שלו מעודן וקצר יותר. הוא כבר איננו מתפרש על פני חיים שלמים אלא על פני פרק הזמן, שיידרש לאדם להגיע להבראה.

 

 

  אנו נמצאים עתה בשלהי תקופת ספירת העומר, תקופה המאופיינת בדין. זהו אותו דין ששורה על האדם, כשנעשה חולה. תקופה זו של 49 יום הינה זמן הביניים שבין פסח לחג השבועות, זמן מתן התורה. ביציאת מצריים נגאלנו מהמיצרים, בהם היינו שרויים וכמוה כלידה וכיציאה מהרחם הצר, בו נמצא התינוק, אותו חשב לעולם כולו, אל העולם הרחב. נגאלנו מהמיצרים, שעושים את האדם לעבד ליצר ולחומר, שמונעים ממנו לראות, מה למעלה ממנו ולשם מה הוא נברא. באותה תקופה של גאולה מעבדות לחרות, נעשינו לעם, מעבדים נרצעים, העוסקים בחומר ובלבנים, שלא ידעו את בוראם והיו רחוקים מאידיאל של קיומם. בימי ספירת העומר אנו עוברים מסלול, שמקציע כל אחד מאיתנו כמו בול עץ ביד המשייף, על מנת שנהייה ראויים לקבל את התורה. אנו נדרשים לתקן את כל המידות, שהופכות את האדם מעבד לבן חורין, עד שביום ה-50 אנו יכולים להיות ראויים לקבל את התורה הקדושה, שתורה לכל אחד ואחד מאיתנו את הדרך בה נלך כאנשים טובים וכיהודים. זאת ע"מ שנוכל להתחבר אל טללי האורות, שהרעיפו אורותיהם על הלילה הגדול של היציאה מעבדות לחרות ואת היום הגדול של 'עתה נעשית לעם' ולגלות את הנשמה הנאצלת של היהודי שבנו, שהתגלתה לנו במעמד הר סיני. 

הקפה והאדם / ד"ר עידית ביאלה

על הקפה נאמרו דברים רבים ושונים. רבים טוענים כיום כי שתיית קפה מזיקה לבריאות, במיוחד כאשר נעשית בכמות מופרזת, ועדיין...

החירות שבבריאות / ציפי רמר

ההומאופטיה הקלאסית בדרכה המיוחדת ( דומה בדומה מרפא) מביאה את האדם למקום של בריאות. כאשר ההנחה הבסיסית היא שיש מצב...

מבט על תקופת ההריון / תמר איל

אדם חדש מגיע לעולם בזמן, במקום ובתנאים המתאימים לו בדיוק, כמו כל רעיון אשר זקוק לתנאים מתאימים למימושו. מתהליך זה...

שפת הסימפטומים בהומיאופתיה - מהרהוריה של רופאה והומאופתית / ד"ר עידית ביאלה

העבודה המקבילה כהומיאופתית וכרופאת משפחה, פעם עם הכובע הזה ופעם עם הכובע הזה מעוררת רגשות מעורבים של עניין, פליאה, סקרנות...
בנייה וקידום אתרים בנייה וקידום אתרים
on_sent_ok:ga('send', 'event', 'השארת פרטים', 'שליחה');