הפוטנץ המתאים מחכים את האדם / רחל זיטלבך
כל פוטנץ הומאופטי , ובלבד שהוא מתאים לאדם, מאזן אותו. הוא מחכים את האדם, מקשר אותו לידע, שהיה חסר לו, מאיר לו חלקים נידחים בנפש, הדורשים תיקון, כאלה, שנשכחו בזויות חייו, כאלה שחי עימם מתוך סתגלנות והסכין להם. כאלה, שדשו בעקביו, כאלה, שלא היה מודע לקיומם.
שכן האדם במצב חולי משול למחסן מלא חפצים, שבשל התכולה המרובה שבו, הוא איננו יודע, מה יש בו. עם כל פוטנץ עוזב חלק מהתכולה את המחסן. במילים אחרות, אותה פסולת, המצויה במחסן מקדמת דנא, עוזבת אותו לבלי שוב, אם אכן האדם עבר תיקון אמיתי. וכך, ככל שמתמעטת הפסולת בעקבות תהליך הבראתו של האדם, תשומת הלב ממוקדת יותר ויותר לזו שנותרה. דברים, שהושלכו בקרן זווית מוסעים אל קדמת המחסן, והראיה הפנימית של האדם יותר ויותר ממוקדת בהם. על אף שחי איתה כל השנים והתרגל אליה, הוא איננו מוכן יותר לתת לה אכסניה. איכות חייו שהשתפרה לעין ערוך עם סילוק הפסולת מהמחסן, איננה מוכנה לסבול יותר, שמשהו יפריע לה.
במסגרת תהליך ההחכמה, שהוא עובר, במהלכו חל שיפור במודעותו העצמית, האדם מתחיל להפריד בין נפשו – אותה נפש זכה, שניתנה לו בעת בריאתו לבין הפסולת, שדבקה בה. הוא מתחיל להכיר בה, בטבעה הזך מעבר להררי הפסולת, שסבבו אותה. הוא רוצה בכל מחיר להיאחז באותה נפש יקרה, שניתנה לו בעת בריאתו, עוד לפני שהושחתה. "חדש ימינו כקדם" מצלצלות בו המילים. אילו רק יכול היה ללכת אחורה, לפני שכל הרע הזה התחיל.
הוא מתחיל להבין, מה זה טוב ומה התועלת שבטוב. הוא מבין עד כמה הרע משחית. אותו רע (מנוקד בצרה), עימו התרועע בימי חייו, אותו רע, שלמען "טובתו האישית" הדיחו לדבר עברה, אפילו המינורית שבהן, שעודדו לעשות לעצמו קיצורי דרך למען רווחתו האישית, 'תחפף פה, תעלים עין שם, תרמה – העיקר תרוויח' או רע (מנוקד בצרה), שגרם לו לראות את עצמו ולא את הזולת – איזו ראיה לקויה הייתה לו אז, כשהלך אחר עצת אחיתופל שלו. כמה חלקית הייתה אז ראייתו, כמה ממוקדת בעצמו. והרי הזולת יקר כמוהו! אותו רע (מנוקד בצרה), שתחת השפעתו הכריזמתית היה נתון, הורידו אל דיותא כל כך נמוכה, ודחק אותו אל מרתף אפל כל כך, עד כי לא ידע להבחין בין אור לחושך, בין טוב לרע. ומה יקרה היכולת הזאת להבחין בין טוב לרע.
אך עתה אותו רע (מנוקד צרה) מרפה את אחיזתו בו ועוזבו כמעה, כמעה; הוא כבר איננו פרטנר בשבילו. דומה הדבר לשדה, שמנקשים ממנו את הקוצים והדרדרים ומתגלות השושנים, שהיו עד כה בין החוחים. הוא מתחיל לראות את הטוב. הוא מתחיל להבין את הערך העליון של לדבוק בטוב ואת התועלת האישית, הנובעת ממנו. וכי יעזור לו, אם הוא לא יישאר חייב לאדם שפגע בו ויחזיר לו מנה אחת אפיים? הוא הרי יורד עוד יותר למטה, אז מה התועלת בכך? הוא דבק בטוב כדי לא לטמא, לא להעכיר, לא לקלקל, לא להשחית, כי כמה יקר העולם, שנברא למענו וכמה יש לחוס על בריותיו, שלא תפגענה ולו ממוצא פיו, וכי שופך דמים הוא?!
הוא מתחיל להבין את הערך הכמוס בטוב. הטוב הוא כבר לא שם נרדף לפרייריות. נהפוך הוא. הוא מוכן להיות פרייר. הוא אוהב להיות פרייר. הוא מוכן להתנדב, לנדב, לתת, להעניק וזה עושה לו כל כך טוב – פרייר שכמוהו. הוא נהנה מהאור, שקורן מהטוב, מהאור, שקורן ממנו. הוא רק כלי להולכת אותו אור והוא נהנה להיות כזה. המוטו שלו הוא להיטיב. להיטיב עם הסובבים אותו, עם הצמחים, בעלי החיים והבריות, שגם הן נבראו כמוהו. הוא מתחיל לראות אותן כשוות אליו, גם הם בנים כמוני, גם הם נבראו בצלם.
זה כבר לא 'אני' והם'. הם כבר לא נמצאים מהעבר השני של המתרס. הוא כבר לא חושש מהם. הביטחון העצמי שלו עלה, הכרתו התמלאה. הם כבר לא משהו מנוכר לו, רחוק ממנו, משהו, שאי אפשר להזדהות או לחוש אותו. הם עתה קרובים אליו, הוא חש אותם. הם איתו, באותה סירה וכולם עושים במלאכה ביחד כדי לחצות את הנהר ולהגיע לגדתו השנייה.
כל פוטנץ מחכים את האדם. מעלה אותו לדיותא גבוהה יותר והרי זה קיומנו – ללכת מחיל אל חיל. כל פעם לטפס אל השלב הגבוה יותר, כי שם האור גדול יותר. ככל שהוא עולה למעלה, הוא מתחיל לראות את העולם ממעוף הציפור. לראות מעגלים רחבים יותר, מה שקודם את קצה חוטמו בקושי ראה. הוא מתחיל לראות את האנושות – איזו מילה חדשה נוספה לאוצר המילים שלו, ומה אני כפרט יכול לתרום לה. הוא מתחיל לראות את הטוב, שנפל בחלקו, את תכונותיו, כישוריו, יכולותיו, שעד כה היו נסתרים מעיניו מעבר לאותם הררי הפסולת, ולכן לא היה מודע להם. וגם אם במקרה הטוב היה מודע להם, הם היו מנותבים אך ורק לרווחתו האישית. אך מעתה הוא אומר, 'איך אני יכול להעניק אותן לשאר הנבראים, איך אני יכול לתת להם את האפשרות ליהנות מהן'. הוא מבין עתה, שמה שהוא קיבל מבורא עולם, איננו נחלתו האישית. את זה הוא צריך להעביר הלאה. הוא צריך להתחלק בזה עם אחרים.
וכן, הוא מתחיל לראות את בורא עולם. זה קורה לו במסגרת ראייתו, שהתרחבה אל מעבר לקצה חוטמו, והלא אמרנו כבר, שכל פוטנץ מרחיב את מעגלי הראיה של האדם, עד כי הוא רואה למרחוק. הוא מבין, שכל הטוב, שבא אליו, בא מהבורא, והוא מכיר לו טובה על כך. הוא רוצה גם עימו להיטיב, לעשות לו נחת רוח, כמו בן המרצה את אביו. איזו הרגשה טובה להיטיב מתוך הכרת הטוב, שלא על מנת לקבל פרס. הוא מתחיל להיווכח, שיש לו אבא ואיננו יתום בעולם. שהוא לא לבד וכשצר לו או קשה לו, יש למי להסיח את כאבו. מישהו, שאפשר לסמוך עליו, מישהו שתמיד קשוב אליו.
הוא מתחיל להבין שמה שעובר עליו, על אף שהוא קשה, הוא לטובתו. כי אם הוא כבר גילה את כוחות הטוב והתחבר אליהם, זה בוודאי קיים בבורא, כי ממנו הכל בא. אין זאת אלא שבנו לו תסריט רצוף מהמורות ומכשולים, שלא בא אלא להאיר לו את הקשיים, שעדיין קיימים אצלו, כדי שימצא דרך להתמודד איתם. אפשר למחות ולהתנגד לאותו תסריט, אך הוא מבין כעת, שאין טעם, כי הוא נבנה במיוחד בעבורו, למענו, לטובתו. אותו תסריט של קושי או ייסורים, מצביע על החלק, שחסר לו בתהליך ההחכמה שלו, מעין חלק או חלקים, החסרים בפזל האישי שלו. אלה הם אותם חלקים, שהיו מושלכים עד כה במחסן בקרן זווית והגיע הזמן לטפל בהם. כי אם לא יטפל בהם ויתקן אותם, איך ייראו חייו ואיזה תועלת יוכל להביא לבריות? הוא מבין, שהייסורים, העוברים על האדם בתהליך התיקון, הם חלק בלתי נמנע, שאם לא יתייסר, לא יגיע, והרי החוכמה נקנית בייסורים.
זהו המסע, שאנו עושים עם כל פוטנץ. כל פוטנץ מקדם אותנו לתחנה הבאה. כל פוטנץ פותח לנו עוד שביל בשבילי החוכמה, והרי יש רבים כאלה.
נכתב ע"י רחל זיטלבך, הומאופטית
