כחיצים ביד גיבור / חדוה שטרנברג

חודש כסלו הגיע.

מזלו של החודש: קשת.

הכוונה לא לקשת בענן שמופיעה כאשר יש שילוב של גשם ושמש שזורחת אלא הקשת (בניקוד של פתח וקמץ בהתאמה) האיש שיורה את החץ.

מה הרעיון של החיצים והקשת? חוץ מזה שיש ענף כזה בספורט האולימפי….

אצל הקדמונים דרך תקופת האבירים זה היה כלי מלחמה לכל דבר, בכל העולם. לאורך ההסטוריה דרך אנשי האצולה האירופאים ועד לאינדיאנים.

החץ היה יכול להיות "טבעי", יכול היה להיות משוח ברעל, או מודלק באש כדי להבעיר את המקום שבו יפגע… עד כאן אפשר היה להבין את המשמעות בצורה שלילית. אבל אני רוצה להתרכז במאפיין של החץ.

ראשית, לבעל החץ יש שליטה על המטרה מרחוק! הוא לא צריך להיות קרוב לנשוא המטרה עם חרב ולסכן עצמו.

שנית, החץ ממוקד למטרה מסויימת ומדוייקת.

שלישית, משלח החץ לא מבזבז חיצים לכל עבר אלא למטרה.

ובעקבות המאפיינים הללו התוצאה היא שברגע שנשלח החץ אין למשלח כל שליטה עליו ואין דרך חזרה.

בתהילים יש פסוק: "כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים" (קכ"ז ד´)

למה הכוונה?

החץ ללא הגיבור שיורה אותו לא שווה כלום. החץ הוא האמצעי של הגיבור להשיג את המטרה ודוד המלך (מחבר ספר תהילים) משווה את בני הנעורים לחץ.

בני הנעורים הם חדים, הם מהירים אך ללא ההכוונה המתאימה מה יעלה בגורלם? אנשים חושבים שאם צאצאיהם הגיעו לגיל ההתבגרות אפשר לתת להם יד חופשית בכל נושא. ולא כך הוא הדבר. מרגע לידתו, התינוק צריך להיות מכוון על ידי הוריו לתכלית ולמטרה שלשמה בא לעולם. בגבולות ברורים ובאהבה צריכים ההורים לגדלו ולחנכו לפי השקפת עולמם ואי אפשר לתת לילד לגדול בהפקרות! כך גם בימי הנערות (קשה להתחיל לתת גבולות בגיל הנעורים אם ההורים לא עשו זאת עד עתה)!

אמרנו לעיל שברגע שיורים את החץ אי אפשר להחזיר אותו… אז אם "שולחים" נער לחיים ללא חינוך והדרכה נאותים הרי שאנו עלולים לפספס ולהפסיד את עתידו ולעתים אף את חייו חס וחלילה מבלי יכולת "להחזיר את הגלגל אחורה".

אולם אם מגדלים ומחנכים את הנער מיום לידתו וגם בימי הנעורים אל התכלית היעודה ונותנים לו את הכלים הרצויים הרי שהסיכוי שהפגיעה תהיה ב"מרכז המטרה – העיגול הקטן" שואפת ל- 100%.

מי שקרא את הספר " זן ואומנות הקשת" (כמדומני שכך קוראים לו) יודע שלירות חץ וקשת זה לא תהליך כל-כך פשוט ומהיר. המורה מסביר לתלמיד שלו שהוא צריך ללמוד את הקשת, את החץ, להתחבר אליהם, להתחבר אל המטרה ובסוף יצליח.

כך גם בחינוך.

הורה לא יכול לדעת איזה נער או מבוגר ייצא בעתיד מילדו בן השנתיים. הוא יכול לכוון וללמד, לתת כלים והילד יאסוף הכל ובבוא היום יתנהג בהתאם ואז ניתן לראות שההשקעה שההורה נתן לילדו בילדות הניבה תוצאות בבגרותו 30 שנה אחר-כך.

וזו תמצית החינוך!

כך גם בטיפול הומאופטי.

ההומאופט צריך ללמוד את האדם שיושב מולו, לאמוד את מצבו בשביל לדעת לתת לו את הטיפול המתאים כאשר המטרה של ההומאופט לשקם את בריאותו של האדם.

ההומאופט צריך לדייק בטיפול כי ברגע שנתן את הרמדי האחת, הרמדי משולה לחץ, אי אפשר להחזיר אותה אחורנית.

כמו החץ שטס במהירות עצומה, כך הרמדי מתחילה לעבוד ואי אפשר לעצור אותה באמצע ואם מסיטים אותה מהמטרה ע"י אכילה/הרחה של חומרים היכולים לנטרל אותה הרי שפספסנו את המטרה…

הטיפול ההומאופטי הוא ארוך טווח, הוא מדוייק, לפעמים נותנים טיפול הומאופטי ורואים את פירותיו שנים אחר-כך.

בדומה לקשת שדורכים אותה אחורנית לפני יריית החץ, כך ההומאופט שואל את האדם על התקופה הקודמת לטיפול (בבחינת הליכה אחורנית בזמן כדי לבחון מתי התחילו סמפטומים וכו´).

וכמו שלצורך קבלת תנופה מושיטים את היד אחורה בדריכת הקשת עם החץ כך המטופל מתחיל לעבור הרעה קרי, הרעה בסמפטומים שלו (שלעתים חוזרים מן העבר) תוך כדי תהליך הבראה עד להגעה אל המטרה.

ומובן שהטיפול ההומאופטי נעשה בדרך של חינוך. למשל: שמיעה להוראות ההומאופט, כתיבת דוחות בזמנים שניתנו, שמירה על הדברים האסורים באכילה/הרחה, כל זה נעשה אך ורק לצורך אחד – לעזור לרמדי לעשות את תפקידה ולהביא את האדם אל היעד שלו.

ככל שההומאופט מקנה ידע למטופל שלו הרי שלאט לאט המטופל מתחבר אל התפיסה המחשבתית ומתחיל להבין לבד את מה שעובר עליו ביום-יום.

ולמה בחרתי לדבר כל-כך על החינוך? כי זו המטרה של חג החנוכה. שכשמו כן הוא.

(השם חנוכה מכיל את המלה חנוך) ותמיד מגיע בכ"ה כסלו…ועל כך בניוזלטר משנה שעברה (מס´ 6) ובעזרת ה´ בניוזלטר הבא…