כל עוד הנר דולק אפשר לתקן! / רחל זייטלבך

לעילוי נשמת אימי מורתי בתיה בת הענה, שהלכה לעולמה בכ"ב באדר א' תשע"ו.

  אילולי ידעתי", אומר הנמן, לאיזו מטרה הושמתי פה על האדמה, לעשות עצמי טוב יותר ולעשות כן לכל מה שסובב אותי"   (מההקדמה לספרו "המחלות הכרוניות" (בתרגום חופשי)

זוהי אכן המטרה הנעלה של כל נברא עלי אדמות – לעשות עצמו כלי טוב יותר כדי לקבל את השפע העליון ולחלקו לסובבים אותו. האדם, שחי לאורה של אותה מטרה נעלה, מתקן עצמו כמו שמתקנים כלי שבור – מתאים חלק לחלק, עד שלבסוף נוצר כלי מכיל. מתקן את גלימתו, כדי שתוכל להוות כסות לגופו, מטליא את מנעליו, ע"מ שיוכל להלך בהם. וכך כל עוד הנר דולק, הוא ממשיך במלאכת התיקון, ממנה איננו חדל עד יומו האחרון. לעולם לא יוכל להרשות לעצמו לנוח על זרי הדפנה, להיות נתון לזחיחות הדעת או לשקוע לאותו שכרון חושים מענג על כל הישג שהשיג, שעלול לטשטש דעתו ולהסיחה מהמשימה, שהציב לפניו – להמשיך הלאה. הוא נוטל את מקלו בידו וממשיך להתקדם בדבקות לאותו יעד, שאורו מנצנץ מרחוק וככל שהוא מתקרב, הוא הולך ומתעצם.

  הוא מתקן תחילה את עצמו, את גופו ומבריאם,  כדי שיהוו אכסניה ראויה לאותו "reason gifted-mind" , כדברי הנמן בספרו ה"אורגנון" – סעיף 9 , לאותו ניצוץ אלוקי ששוכן בו, ע"מ שיוכל להוציאו לאור. אותו ניצוץ קבור לרוב מתחת לתילים של חוליים, מוגבלויות, מניעות, עכבות, שנתנו בנו המארות, שהתפתחו במין האנושי לאורך שנות קיומו. הוא מתנער מהם בתהליך התיקון , עד שנעשה הבגד, שעוטה לגופו, נקי מכל רבב. וכשהוא מוציא את אותו ניצוץ חבוי לאור, דברים, שהיו רחוקים מהישג ידו, נעשים קרובים כדי מרחק נגיעה. דברים, שהיו נשגבים מהבנתו ומהשגתו, מתבררים, החושים מתחדדים, הראיה לטווח רחוק  מתבהרת, הוא רואה למרחוק, צופה עתידות, השמים נפתחים, מראות מתגלים – פנטסטי!

  מה יעשה עם כל הטוב, שהוא מלא בו? האם ישמרהו לעצמו? הוא כבר איננו רואה את עצמו יותר. לעצמו יש לו די והותר. הכלי שלו מלא. עכשיו יש לתת ממתנת ידו לאחר. לאלה, שחיים בעניות, במסכנות, בדלות, זקוקים לעזרה, סעד, מזור, תקווה. הוא מיעד עצמו לאחר, הוא קיים בשביל האחר. זה קיום מסוג אחר. האדם חורג מהמשבצת הקטנה, בה היה נתון ומרחיב את גבולותיו ופותח את יריעות אהלו להכניס אחרים תחתיו והוא מגלה, שלעולם לא צר לו המקום. הוא מחלק את מה שיש לו לאחרים. הוא מגלה, שהוא לא צריך כל כך הרבה לקיומו. כל מה שרכש בימי  חייו קיים ע"מ שישמש את האחר ויביא לו תועלת. לימודיו, שיגע בהם, הידע שצבר, הניסיון שרכש, קיימים ע"מ שיעבירם לאחר ויעשה את חייו קלים. האמירה "לעולם לא יחזיק האדם טובה לעצמו" מקבלת משנה תוקף. הוא נעשה צינור להעברת השפע לאחר. וכך בצניעות ובענווה הוא מבין, שזו תכליתו.

  "נר ה' נשמת אדם" האדם הוא כמו נר, שיכול להדליק הרבה נרות ולהעביר את אורו לאחרים, שיעבירו אור זה הלאה עד אין סוף, וכל עוד הנר דולק, אפשר לתקן. וכמו משה רבנו, שהוציא את בני ישראל ממצרים והוליכם דרך הים בחרבה והעבירם במדבר אל הארץ הנכספת, עליו להיות מסוגל להוליך עימו אנשים דרך מדבר חייהם אל מחוזות נעלים ומתוקנים יותר. זו למעשה האחריות שלו, שאיננו יכול לבגוד בה או להתכחש לה. זה בעצם כל האדם.