מבריאות לחולי / רחל זיטלבך

הנמן מתייחס למחלה כשינוי במצב בריאותו של האדם. הווה אומר, המצב הטבעי של האדם הינו מצב

בריאות, בו החלק הרוחני והגשמי שלו עובדים מתוך איזון והרמוניה ומתוך תיאום מבורך ביניהם.

מבחינה פיזיולוגית החלק התחושתי קולט את הרשמים, המתרחשים בקרב האדם בחלקים הפנימיים

והחיצוניים וכן אלה, הסובבים אותו במעגלים הקרובים והרחוקים ואפילו המרוחקים מאוד, אפילו אלה,

המתרחשים ביבשות אחרות, הבאים, בין היתר, לידי ביטוי בשינויי טמפרטורה, אקלים, תנוחה, תנועה,

לחץ, שינויים סביבתיים, השפעות פלנטריות, אלקטרומגנטיות ואינטראקציה בינו ובין אובייקטים מארבע

הממלכות: מדבר, חי, צומח, דומם. אלה נשלחים לכוח החיות, המחליט על סדרת פעולות לגבי סך כל

האינפורמציות, שהתקבלו אצלו, על מנת שהמערכת תהיה מאופסת. הווה אומר, המטרה היא, שישמר

איזון בין החלק הקולט ובין החלק המבצע או בין ה-sensation and functions .

הנמן מיטיב לתאר בסעיף 9 ב"אורגנון" את הווייתו ותחום פעולתו של כוח החיות. כוח החיות מוגדר

כרוחני ובעל איכות דינאמית, הווה אומר, מהות המפיחה חיים בגוף הגשמי, שבלעדיה הוא לא יכול היה

לתפקד. כוח החיות הוא נשמת אפיו של האורגניזם, שבלעדיו הינו כמריונטה דוממת נטולת חיים. כל

האיברים וכל המערכות אכן קיימים בו, וכל פאר הבריאה יצוק בהם, אך אין מי או מה שיפעיל אותם. רק

מהות דינאמית יכולה להפעילם. קשה לתפוש, שמהות דינאמית יכולה להתביית בגוף גוף גשמי ולהפעילו,

שכן יסודו מעפר וסופו אל עפר. אך אלה הן מנפלאות הבריאה. והרי מדובר בשתי אינסטנציות נפרדות –

מהות רוחנית וגשמית, שרק אצל הנבראים קיימת ביניהן נקודת השקה וחיבור. ההשקה נעשית באמצעות

כוח החיות .

 על כוח החיות נאמר, שהוא מחיה את הגוף הגשמי ושולט בו שלטון ללא מיצרים. אם נתבונן על הדברים

במקרו, הרי שכשם שבורא עולם, להבדיל, מחייה את העולם ומושל בו, כוח החיות במיקרו, מחייה את

הגוף הגשמי ומושל בו. זוהי למעשה רשות, שניתנה לו מבורא עולם להיות אחראי על אותה יחידה,

המוגדרת אדם. כוח החיות הינו למעשה ממשלת על, שעל פיה יישק דבר. כל האיברים סרים למרותו

במצב בריאות וסומכים על שיקול דעתו, זאת, מכיוון שניחן בתבונה עליונה לראות את התמונה בכללותה,

מלמעלה, מגבוה, מה שאותו איבר מסוים איננו רואה. הוא יודע, מהם צרכיו של כל איבר ואיבר, הוא

קשוב ומקשיב להם, כמו רועה טוב, הרועה את עדרו. הוא יודע, מה נדרש לו במצבי לחץ ומה בעיתות

רגיעה. הוא דואג למזונו, לתהליכי הנשימה, הקירור והחימום שלו, הגדילה ולפליטת הפסולת שלו. הוא

רואה אותו בקורלציה עם איברים אחרים וכיצד כולם מהווים רקמת חיים אחת חיה, פועמת, הרמונית

והומוגנית על מנת לאפשר לאדם למלא את ייעודו. הנמן ממשיך ואומר, ששום כוח איננו מיצר את צעדיו.

זוהי מהות אוטוקראטית, המקיימת את האורגניזם על כל חלקיו על פי שיקול דעתה, מעין ממשלת על,

המתפקדת בצורה הרמונית מעוררת הערצה. זאת כדי להעניק לאדם מכשיר בריא, שישמש אותו בקיום

הגבוה של חייו .

 הנמן רואה את האדם מיועד לקיום גבוה. הוא רואה בו נזר הבריאה. קבוצת אנשים, המגיעה למצב כזה,

שהינו, לכל הדעות, מצב בריאות גבוה ונעלה, יכולה להפוך את העולם לגן עדן, בו האדם דואג לאחר

ובאותה מידה האחר דואג לו. חייו סוגים בשושנים, וזו איננה מליצה. הוא עושה את אשר הוא יכול ורוצה

את אשר הוא יכול. איבריו עוברים כשורה, דעתו מיושבת עליו, הוא שמח ומלא סיפוק עצמי, כי הוא

עושה את הדברים, המביאים לו קורת רוח. מכיוון שכך, מעייניו מכוונים ממנו והלאה, וכל שהוא רואה

לנגד עיניו הוא להיטיב עם הזולת והחברה. קבוצת אנשים, הניחנה בבריאות טובה יכולה להגדיל את

העשייה שפרט אחד יכול לעשות. לא זו בלבד אלא שהיא עובדת כמקשה אחת, כדבוקה אחת בחת הרי ,

לעבר יעד נעלה, המשותף לכולם לעשות את העולם מקום טוב לחיות בו לכל הנבראים .

כך עובדים אברי הגוף במצב בריאות, כשלנגד עיניהם קיומו הנעלה של האדם. הם רותמים עצמם

לשרותו באהבה, ומתוך מודעות למטרה הנעלה של קיומו הם חותרים למימושה. כל איבר יודע את מקומו, תחום פעולתו ותפקידו וחותר למלאם על הצד הטוב ביותר. במצב בריאות האיברים הינם נטולי אגו או

חשיבות עצמית, הם רואים עצמם כחלק מסך כלל האיברים והם פועלים בצורה נטולת פניות, משוא פנים,

אינטריגות או שררה. הציפורן הקטנה ברגל יודעת, שהגוף לא יתקיים בלעדיה, כפי שלא יוכל להתקיים

בלי הלב, אך היא גם יודעת, שישנם איברים בדרגת היררכיה גבוהה יותר כמו הלב, המוח והכליות וגם

עם זה היא חיה בשלום. האיברים מתפקדים כמו תזמורת, המנגנת סימפוניה שמימית, הרמונית, הגם שהיא

מנוגנת בכלים שונים .

 גן העדן היה המקום, בו הושם האדם, בתור היותו נזר הבריאה. האדם לא סתם הושם בו. היה זה

המקום, שהיה ראוי לו, והאדם היה ראוי לו מלכתחילה. אך ברגע שחטא, חדל להישמע לצו הבורא, לצו

של אותה ממשלת על, המנהגת את העולם. בהיותו קשוב לה, ראוי היה לו להימצא במקום הטוב ביותר-

בגן עדן, בו נהנה ממנעמי הבריאה, שייחדה לו אותה ממשלה עליונה, אותו כוח עליון, כשהכיר בהגמוניות

שלו, כששמע בקולו. אך כשלא היה קשוב לרצונה של אותה יד, המנהגת את העולם, נאלץ לגלות

לטריטוריה אחרת, מחוצה לגן עדן, שם חוקיו ומנעמיו כבר לא קיימים. כאן כבר העולם איננו פרוש

לרגליו, כאן הוא כבר לא יכול לממש את רצונו ללא תנאי – שברגע שהוא רק הוגה את הדבר, הוא כבר

מתממש. כאן הוא מתחיל לדעת קושי, חורק כשיניים וחש בכוחות המעכבים, שמפעיל עליו העולם הפיזי.

"בזיעת אפיך תאכל לחם" זה מה שמאפיין את קיומו של האדם בעולם או "בצער תלדי בנים" – זוהי

מהות קיומה של האישה בעולם. הדברים אינם באים בקלות. כאן כבר קיים הפרש בין הרצון והמעשה,

והמעשה לא תמיד סר למשמעת הרצון. בטריטוריה הזאת, אליה הוא הוגלה, הוא לומד מהם כוחות

החיכוך, כוחות העצירה וכוחות השבר, העוצרים אותו מלכת ותוקעים מקלות בגלגליו. הוא לומד, מה זה

קושי, אכזבה, תסכול. מה זה לחיות בקיום, הרחוק מלהיות נעלה. מה זה לחיות בטריטוריה מצומצמת

וביכולות מוגבלות. הוא לומד, מה זה חולי .

 אך איך האדם מגיע מקיום כזה נעלה, בו היה נזר הבריאה, בו יכול היה להשיג את אשר רצה, בו לא

חסר מאומה, בו בכל היה זמין לו ופרוש לרגליו, למצבים לא ראויים, בהם הוא רוצה, אך לא יכול,

מתקשה, סובל, כואב – על כך במאמר הבא .