האם החיידקים גורמים לנו לחולי? / תמר אשל
נדמה, שכל מי שנולד בזמננו, גדל וחונך עפ"י התפיסה, לפיה מחלות נגרמות ע"י חיידקים. את קיום החיידקים גילה אנטוני ואן הוק עוד במאה ה- 17, לאחר המצאת המיקרוסקופ. הוא תיאר אותם כ"מספר עצום של יצורים קטנים שוחים בזריזות גדולה, נדמה שהמים התעוררו לחיים." זה התיאור הראשון של החיידקים. מאז ועד היום המדע גילה אינספור סוגים ומינים של חיידקים, והרפואה המודרנית עוסקת רבות בניסיון להשמיד את אותם יצורים זעירים בלתי נראים לעין (שאינה מזוינת בעדשת מקרו).
קיומם של החיידקים אינו מוטל בספק. השאלה הנשאלת היא האם הם הסיבה לחולי, 
והתשובה המוצעת כאן היא קצת מורכבת.
אתחיל מכמה תהיות:
ראשית, נניח שההנחה, שחיידקים גורמים לחולי היא נכונה. ישנה עובדה, שאדם חולה, ועובדה שמוצאים חיידקים מסוימים בדם. יחד עם זאת ידוע, שניתן למצוא לעיתים את אותם חיידקים גם אצל אדם בריא. אם החיידקים הם הסיבה לחולי, מדוע האדם השני לא נהייה חולה, כאשר הם נמצאים בדמו? ניתן לתת כל מיני אפשרויות אך בסופו של דבר יהיה גורם נוסף שמצטרף ל"חיידק" כסיבה.
בשנת 1892 הגרמני מקס וון פוטנקופר (Max von Pettenkofer, 1818–1901) שתה בקבוק מלא
בתרביות של חיידקי כולרה על מנת להוכיח שלא החיידקים עצמם גורמים למחלה והוא אכן לא לקה בסימפטומים האופינים למגפת כולרה שהייתה נוכחת באותם זמנים.
שנית, אם ההנחה נכונה, אזי חיסול החיידקים אמור לגרום לאדם להבריא. המציאות מראה, שלא תמיד אלו שהשמידו להם את החיידקים בגוף, הבריאו. גם אם המצב שלהם הוטב לזמן מה, הרבה פעמים המצב חוזר לקדמותו ואף מחריף מהתפרצות אחת לשנייה עד למצב שמוגדר כחולי מ "חיידקים עמידים"…
ובכל זאת נניח שהתגברנו על התהיות הללו ועדיין מצאנו סיבתיות בין קיומם של החיידקים לחולי. האם זוהי הסיבה היחידה?
נשתמש בדוגמא: אם אנו מחברים נורה לתושבת שלה והיא נשרפת ואנחנו מחליפים נורה, ואחרי זמן מה גם היא נשרפת, אנחנו מחליפים שוב, והסיפור חוזר, האם מכן עולה, שכל הנורות שקנינו מקולקלות? סיכוי קלוש. ננסה להביט פנימה יותר. אולי נגלה, שאין תיאום בין עוצמת הזרם החשמלי לקיבולת הנורה. נצטרך להשתמש בנורה מסוג שונה. אנו לא רואים את הזרם החשמלי אך מהתוצאה מבינים, שיש שם חוסר תיאום. הסיבה לכך שנשרפה הנורה לא נמצאת בנורה עצמה אלא בחוסר התיאום בינה לבין הזרם.
לפי הבנת ההומאופטיה העולם, האדם וכל הברואים האחרים בנויים מרבדים רבדים. מהרובד הרוחני ביותר ועד הרובד הגשמי ביותר. הרובד הרוחני ביותר הוא סיבת כל הסיבות והרובד הגשמי ביותר הוא התוצאה הסופית.
ביניהם קיימים אין ספור רבדים.
אם ניקח לדוגמא את האדם עצמו – אז ברובד הגשמי יש את המראה החיצוני שלו והפעולות הפיזיות שלו, ברובד פנימי יותר, אך עדיין גשמי, יש את האיברים הפנימיים שלו שלא נראים בחיצוניות (כמו כבד, לבלב, טחול, איברי רבייה וכו'). ברובד פנימי עוד יותר יש את נוזלי הגוף שלו (דם, נוזל המרה, נוזל הלימפה, נוזל מערכת העצבים וכו') וברובד פנימי עוד יותר שהוא כבר ברמה רוחנית יש את המחשבה, השכל, ההיגיון. הרמה הרוחנית ביותר היא הרצון הפנימי, שמבטא את האהבה – הנקודה הרוחנית הגבוהה ביותר אצל האדם. את הרובד החיצוני אנחנו רואים מיד, את הרבדים הפנימיים ביותר כבר אי אפשר לראות. ניתן לחוש אותם עד רמה מסוימת ולעתים הם אף בלתי ניתנים להמשגה בשל המופשטות שלהם.
כל ניסיון לתאר במילים על גבי המאמר הנוכחי מושג רוחני מופשט אצלנו כבני אדם, שהוא מעבר לתחושות והרגשות, שנוכל לתאר בעצמנו על בסיס מילון המושגים הרגשיים שבאמתחתנו, לא יהיה מדויק דיו לאמת.
אותם רבדים קיימים בבריאות וקיימים גם בחולי.
במצב בריא האהבה של האדם נקייה וזורמת מתוך פנימיותו, דרך הרצון שלו להגיע לייעודו בעולם ועד מימוש אותו הרצון בעשייה החיצונית. אותו אדם הוא כ"אדם שקוף" – השפע הרוחני זורם אליו ודרכו ללא מפריע, ואין דבר, שלא נמצא במקומו המדויק, הוא במצב טבעי וחי בשילוב מאוזן עם הטבע והאנשים שסביבו. הוא לא חי רק בעולם הרוח ומנותק מהחומר והוא גם לא חי רק בעולם החומר ומנותק מהרוח. הוא עונה לתיאור " הרגליים באדמה והראש בשמיים".
במצב של חולי ישנו קלקול ברבדים הפנימיים והרוחניים ביותר אצל האדם, ואותו קלקול זורם החוצה ומשתקף גם ברבדים החיצוניים יותר שלו.
ככל שיורדים מטה ברבדים לכיוון הרבדים הגשמיים נראה ביטוי נרחב יותר ומגוון יותר של תופעות, מיחושים, כאבים ותיאורים. ככל שעולים מעלה לרבדים הפנימיים החולי נהיה ממוקד יותר עד לנקודה הראשונית והפנימית ביותר של תחילת הקלקול.
כל רמדי, שההומאופט משתמש בה, נותנת מענה לקלקול אחד מסוים שזורם מבפנים החוצה. על מנת להגיע לרמדי הנכונה והמדויקת למקרה שלפניו ההומאופט צריך להגיע ,ככל שמתאפשר לו, לרבדים העמוקים יותר של החולי, כי רק שם יוכל למצוא את הקלקול המיוחד, שנוצר אצל המטופל שלפניו ומכאן למצוא לו את הרמדי המיוחדת, שמתאימה בדיוק לאותו קלקול.
אם נפשפש בתופעות החיצוניות, שהמטופל מתאר לנו ורק בהן, יהיה לנו קשה מאוד למצוא לו רמדי מדויקת. יהיה זה קשה, כפי שקשה למצוא מחט בערמה של שחת. התופעות החיצוניות חשובות אך הן רק חלק מהסיפור.
אם כך, החיידקים לסוגיהם, מבטאים היבט מסוים של החולי של האדם, היבט שנמצא ברובד הגשמי שלו. לדברי ד"ר ג'יימס טיילור קנט – אחד ההומאופטים ממשיכי דרכו של האנמאן, החיידקים הם 'מנקי הרחובות'. הם אינם הסיבה לחולי אלא התוצר שלו. לא זו בלבד אלא שעפ"י קנט הם מועילים לאדם, כי הם ניזונים מההפרשות המופרשות בתהליך החולי ומטהרים אותו. במאות האחרונות הם החלו להיות נראים במיקרוסקופ, ולכן נטו להתייחס אליהם כסיבה לחולי, אך אין הדבר כך. הסיבות לחולי נמצאות מעבר לעולם הגשמי, כל מה שמעבר לעולם הגשמי לא ניתן לראות באמצעות מכשירים, אלא רק את ביטויין הגשמי.
המיקרוסקופ הצליח לחדור לנבכי החומר. מטרת ההומאופטיה להגיע לנבכי הרוח. להגיע לרבדים העמוקים ביותר, לסיבות הראשוניות ביותר של החולי, ובאמצעות הטיפול ההומאופטי לגרום לאדם לתקן את הקלקול הפנימי שבו ולהגיע לבריאות שלמה, שתזרום מהרבדים העמוקים ביותר של נשמתו ועד לרבדים החיצוניים ביותר של פעולתו, עשייתו בעולם וגופו הגשמי.
