הומאופטיה וחינוך ילדים / מיכל גואלמן

העיקרון שברצוני להתבונן בו הוא עקרון הכלום, החוסר. מה נותן לאדם המצב של שום דבר? מדוע ה´ ברא את האדם עם חסרון.

אביא כאן 3 תופעות במציאות ואנסה להראות את עקרון החוסר בהן.

1. כשמוזגים תרכיז לבקבוק וממלאים מים, אנחנו יודעים, שצריך להשאיר מקום חסר מים, בכדי שנוכל לערבב את התרכיז עם המים וליצור מיץ הערב לחיכנו.

2. בעולם ישנם 3 מצבי צבירה. בכל מצב צבירה ישנה תנועתיות, הנותנת ל"דבר" את חיותו הפנימית. מצבי הצבירה הקיימים בטבע הם: מוצק, נוזל וגז. כל העולם שלנו מורכב מחלקיקים קטנים מאד, ומצבי הצבירה משתנים לפי רמת החוסר הקיימת בהם. במצב צבירה מוצק, הרווח (חוסר) בין החלקיקים קטן מאד, ולכן התנועתיות מזערית עד מאד, עד כדי כך שאנחנו יכולים לחוש את המוצק יציב ביותר. בנוזל, הרווח בין החלקיקים גדול יותר, ולכן התנועתיות גדולה, ומכיוון שכך, יכולת השינוי בנוזל רבה והוא תופס את צורת הכלי, אליו הוא נשפך. לבסוף יש לנו את הגז, שמתבטא בתנועתיות עצומה, והוא חודר כמעט לכל מקום באין מפריע.

3. בכימיה אנחנו יודעים, שלכל יסוד (חוץ מהגזים האצילים[1]) יש חוסר ביציבות עקב אי התאמה בין האלקטרונים[2] והפרוטונים. לכן ישנו רצון של היסודות[3] לשתף את האלקטרונים שלהם עם אלקטרונים של יסודות אחרים, ונוצרים קשרים כימיים. במציאות הגשמית שלנו אנחנו פשוט נהנים מתוצרי הקשרים הללו, כמו למשל: מים, שהיסודות המרכיבים אותם הם מימן ודו-חמצן. בעצם רוב העולם הוא תרכובות של מולקולות וקשרים בין מולקולאריים. כלומר: החוסר ביציבות גורם ליצירה של תוצרים חדשים, לשינוי, לדינאמיקה בעולם.

בספר " 24 פרקים בהומיאופטיה" של יוסף רוס, מפורטות בעמוד 13 הרמות העיקריות של האדם בציור הקונוס. הרמה הגבוהה ביותר היא הרצון, האהבה. מתחתיה רמת ההבנה, לאחריה רמת הנוזלים, האברים הפנימיים והאחרונה הינה הרמה המבטאת את האיברים החיצוניים. באדם הבריא ישנה זרימה שופעת והרמוניה בין כל הרמות מהרצון ועד לאברים החיצוניים. אצל האדם החולה ישנו מחסום בדרך, ישנו חיסרון המתחיל תמיד ברמה הגבוהה ביותר, רמת הרצון, והחיסרון יורד עד למטה לרמות הנמוכות באדם ומתגשם בעולם כסימפטומים באבריו. האדם החולה חש את ההפרעה החיצונית ואינו מודע להפרעה ברמת הרצון.

לאדם ישנן שתי אפשרויות לטפל בחסרון החיצוני שהוא חש ומודע לו:

בצורה חיצונית לנסות למלא רק את החלק החיצוני של החיסרון, מה שיגרום לחיסרון להופיע שוב ושוב ולגדול.
האפשרות השנייה היא לנסות להגיע לרמת מודעות ולגלות את החיסרון הפנימי ברמת הרצונות/ האהבות של האדם. הווה אומר, במה הרצון של האדם התקלקל והחיסרון בחלקו העליון של הקונוס, שירד עד לבסיס הקונוס, התגשם בעולם כמציאות לא נעימה.
ברור כי הדרך השנייה ארוכה יותר, אך היא בוודאי תביא להתקדמות האדם מבחינה רוחנית וגשמית ומילוי חסרונו באופן מדויק.

העיקרון הרוחני של החיסרון בעולם המביא להתקדמות ניתן ליישום בכל רמות חייו של האדם. וברצוני לשים דגש על נושא חינוך הילדים.

ישנם הורים האוהבים להשפיע שפע עצום על ילדיהם. קונים להם משחקים, מוציאים אותם לפעילויות משעשעות כאלו ואחרות, מספקים להם אוכל שהם אוהבים ועוד… הכל נכון ויפה, כי מתפקידם של ההורים להשפיע את השפע העצום שה´ נתן להם על ילדיהם. אך אנחנו צריכים לפעול לפי כללי העולם שה´ טבע בו. הכלל הוא, שהגשם לעולם לא ירד, אלא אם כן האדמה תתחנן לשפעו, ובמילים שלנו, השפע לא ירד לעולם ללא החיסרון שבעצם קיומו זועק לשפע לרדת. ומכאן ניתן ללמוד כהורים מחנכים, שהכלל הזה בוודאי עובד גם על ילדינו בהיותם ברואים של המקום וחיים בעולם הזה. עלינו כהורים לפעול ולהשפיע לילד שפע לפי דרישת החיסרון של הילד. לחכות בסבלנות, שהילד יבקש את מה, שעלה לו ברמת הרצון ואז למלא לו את חסרונו בהשפעת השפע מההורה. אנסה להביא דוגמאות לעניין:

1. יש אמהות, שלעיתים מניקות את הילד שלהן בכל רגע אפשרי. הן לא מחכות ש"יצייץ" ויבקש אוכל, אלא הן רוצות להשפיע עליו את חלבן הבריא, לפני שהוא יבקש. לפי עקרון החיסרון כאמור, כדאי לחכות שהילד יבקש את ההנקה, והאמא תניק אותו. אין זה אומר להמתין עד שיצרח, אלא שיראה סימנים, שיש לו חוסר בהנקה והוא רוצה שפע מהאימא על מנת למלא את חסרונו. מבחינה בסיסית התינוק יאכל טוב יותר, כי הוא רעב ומכוון לעניין ההנקה בכל מאודו.

2. לפי הכלל שלמדנו, יש לחכות שהילד יבקש לאכול ולא להאכיל אותו נגד רצונו, רק כדי שיגמור את האוכל או כי הגיע זמן הארוחה . נכון, שיש לחנך לזמנים בבית ולסדר יום מובנה, אך חשוב ליצור סדר יום בהתאמה לצורכי הילדים וליצירת מצבי החיסרון בתוכם, על מנת שמילוי החיסרון יהיה שלם ומקדם.

3. ההורים אוהבים לרכוש לילדיהם משפע הצעצועים והמשחקים, שיש בחנויות. הרצון להשפיע הוא חיובי, אך כדאי להמתין שילד יבקש צעצוע מסוים ורק אז לרכוש לו. (לא כדאי לקחת את הילד לחנות הצעצועים ולגרום לו לבלבול ולרצון גדול לרכישת כל הצעצועים בחנות. כך נוצר לו חיסרון הרבה יותר גדול, שלא יתמלא כי לעולם ההורים לא ירכשו את כל הצעצועים בחנות).

ישנן עוד כהנה וכהנה דוגמאות בחיי היום יום בחינוך הילדים ודרישותיהם ההולכות וגוברות.

כך גם בהומיאופטיה, עלינו להתבונן בחסרון של האדם המטופל, ובמצבו בזמן נתון. יש ללכת לפי התמונה שמתבטאת אצל המטופל באותה עת, שתוביל אותנו לפוטנץ ההומאופטי, שהוא צריך לקבל. ככל שהחוסר יקבל מענה, האדם יתפתח מכל הבחינות – רוחנית וגשמית,. נוכל לראות, שהאדם לאט לאט יקלף עצמו מהקליפות הגשמיות החוסמות אותו מלקבל את השפע, הדרוש לו, להתפתח ולקיים ייעודו בעולם.

כמו כן, אין להתחיל טיפול נוסף למטופל לפני שהוא מביא סימפטומים ברורים, שמביעים חסרון מורגש וברור שיש צורך בטיפול. יש להבחין בין עבודת הרמדי בטיפול הנוכחי לבין תמונה חדשה של חסרון. כאשר ברור כי התמונה של המטופל הינה חסרון חדש, על ההומיאופת להתאים לו רמדי, שעל ידה כוח החיים יקבל מידע איך למלא את החיסרון שנוצר ולהמשיך את זרימת ההרמוניה והחיים.

מי ייתן ונזכה להבין ולחיות את הברכה: "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי, ברוך חי העולמים"[4] להבין כי החיסרון הוא הכלי לקבלת השפע. כלומר: השפע קיים במציאות , אך לא מושפע לנשפע, אלא על ידי החיסרון ישנה זרימה ומילוי. וכך גם במצבי חולי. הכח לרפא קיים בעולם לפני קיום החולי. החולי נוצר בכדי לחבר בין החיסרון למילוי לשם התקדמות והתעצמות האהבה (הרצון) בעולם ותיקונם.

[1] גזים אצילים הם יסודות כימיים המשתייכים לטור השמיני ולקבוצה ה-18 בטבלה המחזורית. הגזים האצילים יציבים מאוד מכיוון שהם מכילים 8 אלקטרוני ערכיות בקליפת האלקטרונים החיצונית שלהם, שהוא המספר המקסימלי שהקליפה החיצונית יכולה להכיל (פרט להליום שבו 2 אלקטרונים בקליפה החיצונית). כתוצאה מכך הם ממעטים להשתתף בתגובות כימיות.

[2] האלקטרון (סימונו המדעי -e) הוא חלקיק תת-אטומי. במבנה הבסיסי של האטום, האלקטרונים מקיפים את גרעין האטום שמכיל את הפרוטונים והנויטרונים. מטענו החשמלי של האלקטרון שלילי, ושווה בגודלו לזה של הפרוטון. מטענו של הפרוטון חיובי.

[3] יסוד כימי או בקיצור, יסוד, הוא חומרהמורכב מחלקיקיםמסוג אחד בלבד. החלק הקטן ביותר של היסוד הוא האטום המוגדר על ידי מספר אטומי.

[4] ברכה שמברכים לאחר אכילת מזון שברכתו הראשונה (לפני האכילה) היא " שהכל נהיה בדברו"