למעלה או למטה, מה הבחירה שלך? / תמר אשל
כאשר אנו מטיילים בסביבה הררית אנו מבחינים בהבדל העצום שבין הירידה לעלייה. בירידה אנו לא משקיעים כמעט מאמץ ונותנים לכוח הכבידה לעשות את רוב העבודה. העלייה לעומת זאת דורשת מאמץ, השקעת אנרגיה, ואף עשויה להתיש אותנו. ואולם, כשאנו מגיעים לסוף העלייה- לפיסגה- אנו מרגישים סיפוק ויכולים ליהנות מהנוף שנשקף מול עיננו ולתת מנוחה לעצמנו.
חיי האדם הם מסע רוחני בו יש לאדם יכולת בחירה לגבי המסלול שילך בו. הוא יכול לבחור בדרך הקלה, בירידה, או בדרך הקשה יותר, בעלייה. אם יבחר בעלייה, בהתמודדות, הוא יגיע למקום גבוה יותר, להתפתחות. אם יבחר בירידה, בבריחה, הוא יגיע למקום נמוך יותר, לדעיכה.
לכל אדם יש מטרה בחייו, "נקודת היעד". כדי להגיע אליה הוא חייב לעלות עליות, לעבור התמודדויות . האדם מטבעו, פעמים רבות איננו רוצה להתמודד ולעלות, הוא מעדיף את הדרך הקלה והפשוטה של הירידה. כוח החיות שלו שטבוע בו ורוצה לסייע לאדם להגיע למטרתו כל הזמן יזמן לו אפשרויות לעלות את העליות. עלייה אחת בכל פעם. אם האדם מתחמק מהר מסויים, מוצא דרכים עקיפות כדי לברוח ולהימנע מהטיפוס – הוא לא יוכל להתקדם בחייו וכל הזמן יסתובב במעגלים. הוא יגיע להר כל פעם מזווית אחרת כך שייראה לו כאילו ההר הוא שונה למרות שלמעשה מדובר באותו הר… כוח החיות לא יעזוב ולא ירפה עד שהאדם יבחר לטפס על ההר. יש שהאדם יברח מההר כל חייו עד שכוחותיו של כוח החיות לזמן לאדם אפשרויות נוספות יאזלו. אדם כזה לא יממש את מטרתו וכל הזמן ירגיש שחייו חסרי טעם. אדם שיבחר לטפס על ההר ולהתמודד יגיע לפסגה, ירווה שם סיפוק ונחת עד שיגלה את מרגלותיו של ההר הבא שכוח החיות יזמן לו… ככל שיטפס על יותר הרים כך אותו אדם יתפתח מבחינה אישית ורוחנית.
יש מי שמטפס על הר אחד, מגיע לפסגה ומרגיש "על גג העולם", מרגיש שכבר יודע הכל ואין לו יותר מה ללמוד. אותו אדם לא יודע שבעצם הוא מתעלם מההר הבא ומתחמק מהמשך הדרך. הוא בירידה. ככל שאדם מטפס על הרים, כל פעם מגיע לפסגה ולאחר מכן ממשיך בדרך, כך הגאווה שלו יורדת. ככל שלומד יותר כך מבין שיודע פחות. ככל שעולה יותר הרים רואה שהדרך ארוכה ותלולה. הומאופט שחושב שכבר יודע הכל וכל המקרים קלים לו לפיתרון צריך לעשות עם עצמו בדק בית.
שהרי ההתפתחות באה מתוך המאמץ. לדוגמא: מי שרוצה לפתח את שריריו ואת כושר הסיבולת שלו יצטרך להתאמן אימונים גופניים וכל פעם להעלות את רמת הקושי. להגביר את המהירות/להעלות את כובד המשקולות וכו´ – אחרת יישאר באותה רמת כושר או שאף כושרו ילך וירד עם הזמן.
הטיפוס כרוך בסבל. ומי בימינו רוצה לסבול? יש היום "פתרונות" לה-כ-ל.
לפי הראייה ההומאופטית המציאות של העולם כוללת בתוכה סבל, סבל זמני שאם עומדים בו בגבורה ובסבלנות (סבלנות גם מילולית היא יכולת עמידה בסבל) מגיעים לפסגה, שגם היא זמנית. העולם הוא דינמי, האדם לעולם לא עומד במקום. הוא תמיד או בירידה או בעלייה עם הפסקות קטנטנות ביניהן… ככל שעולה יותר כמובן שיגיע למקומות יותר גבוהים.
לכל אדם ישנה מטרה שונה, דרך מיוחדת שכוללת הרים בקומבינציה האישית שלו. ישנם הרים גבוהים, ישנם מתונים, ישנן גבעות. בין לבין ישנן ירידות מתבקשות שבמהלכן אוגרים כוח לצורך העליות. ישנם הרבה אנשים שיעלו על אותו הר אך ההר המסויים הזה ממוקם אחרת במסלול האישי של כל אחד מהם. גם בגוף האדם יש לכולם את אותם "אבני לגו" של הגנים אך הסידור של כל אדם שונה משל חברו.
לכן, גם הסבל של כל אדם "שמטפס" שונה ומיוחד רק לו. כוח החיות הוא זה שמביא לאדם את הסבל כי רוצה להביאו להתקדמות.
כוח החיות הוא הכוח שפועל למען האדם, שרוצה להביאו לכיוון המטרה שלו. ככל שהאדם יתחמק מהתמודדות הוא ירד נמוך יותר (כי כאמור לא יכול לעמוד במקום) ואז העלייה והסבל יגדלו כי התרחק יותר מהיעד.
ונשתמש בדוגמא היפותטית להמחשה: נניח שמטרתו של אדם מסויים לסייע לאנשים בדרך כלשהי והוא קיבל מטבעו את הכישורים והמתנות המתאימים לכך, הוא כבר מגיע לדרך הסיוע, לומד את הלימודים הנדרשים, עובר את המבחנים הקשים שהיו כרוכים ב"טיפוס" ובסבל ואז מגיע ההר הבא- ההתמודדות עם הסבל הכרוך בעבודה עצמה. ואין זה משנה אם זה סבל טכני, בירוקרטי, נפשי או כלכלי. ואז האדם בוחר לרדת. הוא משנה את המסלול, עושה עקיפות, "עובד כדי לקיים את עצמו" ומפספס את המטרה הגבוהה יותר של קיומו. מבחינה חיצונית נראה שאין עם אותו אדם שום בעיה. נניח שהוא איש משפחה, יש לו פרנסה, הילדים בריאים אך לו יש תחושת פספוס, משהו חסר לו והעצבות משתלטת. ויחד איתה מופיעה לו "לפתע" איזושהי פריחה מטרידה על הסנטר, עצירות של מערכת העיכול וקושי לתקשר עם אנשים.
בהומאופטיה מבינים שכוח החיות הוא זה ש"ארג" לאותו אדם את התסמינים וכל זה במטרה לנסות להביא אותו לחזור חזרה למסלול בכיוון העלייה. אם האדם יתעלם מ"אותות האזהרה" של : "אדוני, סטית מהמסלול- אנא חזור לנתיב או מצא לך דרך חלופית להגיע אל ההר"… אזי אותות האזהרה ילכו ויחריפו ויחד איתם הסבל שלו. יותר מכך, אם אותו אדם יילחם באותות האזהרה בכל הדרכים שכיום קיימות להדחקת הסבל- הוא יילחם בכוחות החיות של עצמו. ודי קל לעשות זאת. כוח החיות עובד קשה על מנת ליצור את התסמינים, הוא עושה זאת בדרך חכמה ביותר ומשתדל להוציא החוצה את הסבל. נראה שזה מאוד פשוט להוציא פריחה על העור בעלת איפיונים מיוחדים ומיקום מיוחד, אך התהליכים הפנימיים מורכבים ביותר ודורשים מלאכת בנייה מחושבת. כמו תמיד, קל הרבה יותר להרוס את תוצרת הפעולה של כוח החיות מאשר לבנותה. (אפשר למרוח משחה, אפילו "טבעית", ולהעלים מיד את הפריחה, אך נסו ליצור באמצעים מלאכותיים את אותה פריחה מיוחדת שיצר כוח החיות ותיווכחו במורכבותה).
ותגידו, מה זה חשוב אם האדם סובל כתוצאה מהטיפוס בעלייה או כתוצאה מפעולת כוח החיות שרוצה להחזירו למסלול, בכל מקרה יש סבל…
ונכון, הסבל הוא המציאות של העולם. ואולם, ההבדל בין שני המקרים הוא לאן מגיעים בעקבות הסבל, או- מהו הכיוון (העיקר הכוונה- כיוון ).
ומה אם כן מטרת הטיפול ההומאופטי?
הטיפול ההומאופטי בא לעזרתו של כוח החיות של האדם. הוא בא לסייע לכוח החיות במאמציו להחזיר את האדם למסלול שכיוונו הוא יעדו ומכאן-בריאותו.
לאדם תמיד קיימת הבחירה לעלות או לרדת. המסלול של כל אחד מאיתנו כולל עליות וגם ירידות, אך כל עוד סך כל העליות גדול יותר מסך כל הירידות האדם יהיה בתהליך של התקדמות.
מטרת הטיפול ההומאופטי להראות לאדם את מסלול העלייה ואף לתת לו דחיפה קלה לאותו כיוון בכדי לעזור לו בהתנעה- שהרי תמיד ההתחלה או ההנעה הראשונית היא הקשה ביותר. משם הוא יוכל להמשיך בבטחה במסלולו הייחודי, לסבול קצת בדרך בסבלנותו, עד שמגיע לעלייה הבאה בה ייתכן שיצטרך שוב דחיפה קלה במטרה להגיע תוך כדי התהליך ובסופו למטרה הנעלה של קיומו.
כותבת המאמר: תמר אשל, הומאופטית
