מהי אמנות / ד"ר מרים אזוגי
בספר הספרים לא מופיעה המילה מקצוע אלא אדם מתפרנס מ"אומנותו"…
מרומז בזה שלא משנה מה השכלתו ועבודתו של אדם, מצפים ממנו להיות אָמן …
רמז שני הוא שבשביל להיות אָמן צריך להיות אדם. לא "בן אדם" אלא "אדם" בבחינת "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" (פרקי אבות)
אומנותו של אדם הראשון הייתה לתת שם לכל דבר. דומם, צומח וחי. לפי המהות כך היה נותן תוקף למציאות, ומחבר כל דבר לתכליתו. אך אחרי החטא הוא גם נתן שם לאשתו אך על פי ירידתו ברוחו והכינוי שנתן לה תיאר אחת מהפונקציות שלה בלבד וכך ביטא את הניכור ממנה אחרי החטא… התנכר מעצמו ממנה ומבוראו…
ניתן לומר שמפעל הייצור הראשון בהיסטוריה זאת חוה "אם כל חי", מפעל לשכפול המין האנושי… כך התייחס אדם הראשון לאשתו אחרי החטא… הפך מאיש לבעל: "בעל מפעל…"
ממבט זה, מובן יותר למה אימותינו הקדושות – מלבד לאה – היו עקרות אך אהובות על בעליהן, עם זוגיות חיה ותוססת, מתפתחת ומפתחת, והבורא היה "מתאווה" לתפילותיהן שלהן ושל בעליהן כדי לזכות אותם בפרי בטן מיוחד, הן תיקנו את הקשר עם הבורא והתפתח הקשר עם בעליהן…
גם לאה אימנו, היחידה שלא הייתה עקרה, ושסבלה מניכור מצד בעלה, בכל לידה הודתה לבורא הרואה את סבלה, בעצמאות השמות שבחרה לילדיה, וכך תיארה את הקשר הדינאמי שלה עם הבורא במקביל לקשר שלה עם בעלה, שלב אחר שלב, ילד אחרי ילד..
כך שהתאמנו בתפילות ובהודיה לבורא, בהתקשרות בינם לבין עצמם, בינם לבין הבורא וזולתם. כי אומנות היא מלשון אמונה ומלשון אימונים. גם בימינו מצפים מאָמן רגישות מעל ומעבר, ורואים דרך היצירות מה תהליך התפתחותו. ושלמות או חוסר שלמות במעשה משקפת את מצב פנימיותו של האדם…
התורה מצפה מכל אדם העובד לפרנסתו, חיבור עם בוראו, עם דרכו ועם הרז שבו, היעוד שבשבילו נברא. מתוך אימונים אלה אדם יקבל השראה ורוח יצירתית, ולא ידרוך במקום.
מאז חטאו של אדם הראשון יודעת האנושות להרבות ידע אך לא דעת, כך שטובעים בים של ידיעות בזמן שקהות הלב (נחש=נפל מחושיו ) מונעת את ההתאמה והריכוז של הידיעות הנחוצות והמועילות בזמן הנכון ובצורה הנכונה. אין לב "דורש וחוקר" את הייחודיות של הפרט, ישנם הגדרות, תוויות, מדידות, סטטיסטיקות…
כך ברפואה קונוונציונלית, ובפסיכולוגיה לא פחות, כך גם בחיים היומיומיים. כל סימפטום, כל סימן, הוא אבחנה וכותרת ולא עוד דבר מתוך קונטקסט, הבא להבהיר ולחדד עוד נקודת אור על מהותו וסיפורו של האדם ועל סתרי ליבו. מקבעים את האדם עם הגדרה, עם תווית, על פי אמירה אחת שלו, הכיפה שעל ראשו וכו'… מתעלמים מעומק מורכבותו ומתאימים את האדם הייחודי לשבלונת ידע ולמוגבלות של מי שנמצא מולו…
במקורות האומנות היא גם "שתיקה" – פירוש השתיקה הוא גם המתנה! עצור! אל תחשוב שהבנת כל כך מהר מי הוא הזולת שמולך, וקח מרחק ממך ולא פחות חשוב לבדוק באיזה דרך הגעת להבנה זו. תשתיק את הישות, ותתחיל לצלול במים עמוקים וקרים ולשחזר כל מה שעיניך בחרו לא לראות ואוזניך לא לשמוע. רק כך, תשבור את "שתיקת הכבשים" של הסובבים לך.
ברגע שאדם חושב שהוא "יודע", מבין ומכיר ואין מה "לחדש לו" על זולתו, על קרובו, או על המטופל שלו, התקשורת עמו מתה (כל תקשורת ללא יוצאת מן הכלל), האפשרות לעזור לו באמת מתה, והיא מתה יחד עם ההזדמנות שניתנה גם לו לזוז ממקומו בזכות העימות שבא (בהשגחה פרטית) לעוזרו. מתה היצירתיות וההתחדשות שהמפגש אמור להוליד אצל שניהם.
בעולמנו – עולם שהוא מעורבב מטוב ורע – "עלמא דשקרא" (=עולם השקר) – זה לא "רווחי" לחתור לשורש העניין. דברים אמיתיים נאמרים בזמן לא נכון ובצורה לא נכונה (דבר הנחשב כשקר ממש ע"פ הרב דסלר), וכך מרחיקים מהשורש, והנזק הוא יחסי לנפרדות מהשורש. דברים שקריים לגמרי הם לפיכך מבחינה זו מזיקים פחות.
ברור, שהדבר נוגע גם למקרה בו עצה נכונה מעורבבת בדברים שאינם נכונים כלל.
ההומאופטיה כן מתייחסת לכל אדם כייחודי עם סיפור משלו שאינו זהה לסיפורו של אף אחד, ועם ייעוד משלו על פי דרכו .
ד"ר ג'.ט. קנט מציין ומזהיר על כך שלהבין ליבו של האדם אינה משימה קלה אך מחויבת היא לפיתרון המקרה. להגדיר אדם זה לא להבין אותו וגם לא לאהוב אותו. אהבת האדם – שהיא תנאי הכרחי להצלחת הטיפול – היא לחוש את גדולתו בקלקולו, ושם להרגיש חיבה אליו כי "קלקולו הוא תיקונו". שם גלום הגוון שלו – עצמותו, והסימפטום שלו הוא לא רק קרש להצלתו אלא גם קרש הקפיצה שלו למילוי ייעודו. אותם חוקים לקלקול יש לתיקון. ומהחוק מגיעים לפשט.
על ההומאופט להיות נקי מכל דעות קדומות מכל סוג . ד"ר סמואל הנמאן מדריך בלקיחת המקרה לכתוב כל סימן סימפטום או תופעה בשורה חדשה וכך בא למנוע מתלמידיו לעשות הקשרים על פי המשוחדות המציפה והמפתה לעבודה קלה.
להיות אומן זה להיות נאמן (הנמאן=הנאמן ) לשליחות שלנו לעזור לאדם להתחבר לעצמו ולשליחותו על ידי נאמנות לו, ולשם כך המטפל צריך להיות בעל טוהר (ולא רק תואר), ולהתאמן להיות אפר (=רפא) מול האדם ומול עצמו, לא להחזיק מהידיעות שלו ומניסיונו.
תורת החסידות ירדה לעולם באותו זמן עם ההומאופטיה. שתיהן מתייחסות לחוסר בפנימיות ולסטייה ממנה. מידת התפארת היא בפנימיותה מידת הרחמים. דבר מפואר הוא עשיר בכל מיני גוונים, וכל אדם מורכב מכמה גוונים וכל אדם הוא גוון של אור הנכלל ביצירה מפוארת אחת, האדם הפרטי שבאדם הכללי. ופאר =רפא: ההזדהות צריכה להיות מדויקת לאותו גוון, והרחמים – בשונה מהאִמְפּטיה או מהזדהות רגילה – הם הכאב על הפער בין איפה האדם נמצא בזמן נתון לבין איפה היה אמור להיות עם הפוטנציאל שלו. זה מעורר אצל המטפל רצון מלא להתגייס עבורו, תנועה בנפש הפוכה מחוויית הרחמים "הרגילים"…
ההומאופט צריך לתת את הרמדי הכי מדויקת בזמן ובגובה הנכון, ולשם כך הוא צריך לאסוף את הנתונים הרלוונטיים לאותו זמן. לחתור למהות הבעיה ולשורש העניין באותו זמן נתון…, זה דורש נקיות, טוהר, יציאה מעצמו, מישותו ומהרגשת עצמו בזמן עבודתו, מסירות נפש שרק האמונה ואהבה הן הן המניעים שלה. כך יזכה לסיוע מלמעלה, מפתיע, מחדש ומרענן כמו גשם ברכה לו ולזולתו…
אָמנות-אומנות היא עבודה על לבנו, המורידה את הכיסויים מעינינו, ומחדדת את הראיה על מי ומה שמולנו, מתוך כבוד, יראה [שקודמת לאהבה (יראה =ראיה)] והתפעלות למי שברא ולמי שנברא, למה שהיה ולמה שבע"ה יהיה.
נ.ב קטע זה נכתב בהשראת דברים ששמעתי מיוסף רוס ותלמידי הרב גינזבורג שליט"א.
נכתב ע"י ד"ר מרים אזוגי
