מחורבן לתקומה / אליאב אלקיים
בספר "תורת העולה" לרמ"א מובא סיפור ידוע, על אפלטון, רבו של אריסטו, שחי בתקופת חורבן הבית הראשון והיה מגדולי הפילוסופים של יון. הוא פגש את ירמיה הנביא יושב למרגלות חורבות ירושלים ומקונן מרה. אמר לו אפלטון: אתה, החכם שביהודים, יש לי אליך 2 שאלות. האחת- מה לך לבכות על דבר שקרה כבר ועבר, וכי בבכייתך תוכל להחזיר את המצב לקדמותו? ועוד שאלה- למה לך לבכות על בית שהוא בסה"כ עצים ואבנים?
ענה לו ירמיה- אתה הפילוסוף הגדול שבאומה החכמה ביותר- האם יש לך אי אלו שאלות בלתי פתורות בפילוסופיה, חקירות שטרם הגעת לפתרונן?
בודאי, ענה לו הפילוסוף ושטח בפניו את כל שאלותיו העמוקות, וירמיה הנביא בירר לו את כל שאלותיו ופשט לו את כל ספקותיו, אפילו כאלה שהתחבט בהן שנים רבות. לאחר שסיים ירמיה הנביא לענות לו על כל שאלותיו, אמר לו, עכשיו אענה על שאלותיך הראשונות. מה ששאלת כיצד אני בוכה על עצים ואבנים- כל החוכמה הנוראה שאתה רואה בי- את כולה קיבלתי מאותם העצים והאבנים, אין אלו עצים ואבנים. על השאלה השניה אמר לו ירמיה הנביא שזהו דבר שהוא לא יוכל להבינו.
בפילוסופיה של אפלטון אמנם מוצאים רעיונות רוחניים- עולם ה"אידאות" הניתן להשגה באמצעות המחשבה, אותו הוא מחשיב כדבר האמיתי- בניגוד לנתפס באמצעות החושים אותו הוא מדמה למעין השתקפות,רק צל של הדבר האמיתי. אבל לשיטתו- העולמות הללו קיימים במנותק האחד מהשני. לדבר הנשגב, הנעלה, האידאי אין קשר למציאות הנתפסת. לכן הוא לא הבין למה בוכים על בנין שחרב. הרי אפשר לבנות אותו שוב.
בית המקדש- היה בנין קבוע שהיווה המשך לכל המבנים הארעיים שהיו לעם ישראל עד לאהל מועד , עת הילכו אבותינו במדבר והוא סימל דבר אחד- השראת שכינה בישראל. זה היה מקום פיסי, פה בארץ, שהיווה חיבור בין העולמות. כל העבודה שהיתה מתבצעת בו, בין באופן יומיומי בין חד- חודשי או חד- שנתי, היתה כדי להמשיך ולקיים את הקשר הזה, לעם ישראל ולעולם כולו. משם שאב ירמיה הנביא את החוכמה שלו, את רוח הקודש שלו. גם מבחינה גשמית ביהמ"ק לא היה עצים ואבנים, הוא היה דבר חי.
הדבר הזה לא מתרחש אוטומטית. עבודת הקודש הזו דורשת כוונה ראויה, כוונה לשם הדבר עצמו ולא חלילה לדברים אחרים- את זה לומדים מנדב ואביהו בני אהרון, ומקורח שרצו להשתמש בעבודה הזו שלא בדרך נכונה ואבדו מן העולם.
כתוב במדרש איכה רבתי ש"שפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים"- הכוונה בית המקדש, במקום לכלות חמתו על ישראל. איך זה מסתדר? רצינו לומר שבית המקדש הוא הרבה יותר מסידור של עצים ואבנים. אומר הרב שמשון פינקוס זצ"ל- וכי אפשר לומר שהקב"ה כעס ואז במקום להזיק לבניו-עם ישראל כילה את זעמו על בית המקדש ובזה הפיג את כעסו? ודאי שלא לכך התכוונו חז"ל. אלא מה? ואז הוא מספר משל נפלא שקצת קשור לעניננו, משל המנסה להסביר את הרעיון שעומד מאחורי "שפך חמתו על עצים ואבנים":
משל לצייר שרצה לצייר את יצירת חייו, בו יכניס את כל מרצו וכשרונותיו. עלה להר גבוה בו נגלה אליו נוף יפה ומרהיב עין, וישב ימים ולילות, שיקע את כל מהותו ביצירתו, עד שיצר יצירה להפליא.
לאחר שיצירתו היתה בשלבי הגמר, והוא עמד שם בראש ההר יחד עם חברו, רצה לבדוק את יצירתו קצת מרחוק.כדי לראות אם כלל בציור את כל הפרטים שנגלו לפניו. הלך מעט אחורה כדי לראות מרחוק ומוחו וכל שרעפיו נתונים ביצירתו. והוא ממשיך ללכת לאחוריו, ושם פעורה תהום עמוקה למרגלותיו, והיה ממש כפסע בינו לבין איבוד החיים. וחברו עומד מרחוק וצועק לו- עצור! יש מאחריך תהום. והוא מרוכז כולו בציור הנפלא, אינו שומע מאומה, פוסע פסיעה נוספת אחורה, והחבר צועק בכל כוחו- עצור! אתה עלול ליפול לתהום ולהתרסק. והוא, אינו שומע. עד שחבירו ראה שאין לו שום עצה לעורר אותו ולהצילו מנפילה, ניגש לציור, וקורע אותו לגזרים. הצייר קופץ ורץ לקראתו- מה עשית ליצירת החיים שלי? משיב לו חברו- הצלתי אותך ממוות. מגודל הריכוז שהיית בו- היית עלול ליפול לתהום. עד כאן המשל.
והנמשל פשוט: בכל פעם שמרחפת סכנה קיומית על אדם, על קבוצה של אנשים, על עם, בכל פעם שיש משהו שמסכן את המשך הקיום שלה, קורה "אסון", יש חורבן של משהו שלעיננו נראה מר וסופי, אך כיון שמבינים שהכוונה והתכלית היא לא כלייה ואובדן ח"ו, אלא המשך החיים וקיומם צריך להאמין שהכל מתוך דרכי ההשגחה, מתוך עצה עמוקה שנסתרת מעיננו שמונעת מאיתנו להדרדר יותר.
ולא רק זאת. יום ט´ באב נקרא מועד. הקינה של ירמיהו "קרא עלי מועד" (מגילת איכה) מדברת על כך שבט´ באב היה מועד החורבן. המועד הזה הוכן מראש מזמן ההליכה במדבר מזמן חטא המרגלים- ששם אמר הקב"ה לישראל שהם בכו בכיה של חינם והוא יקבע להם בכיה לדורות. יום של פורענות, יום קשה לישראל- כמו שרואים שהמון דברים קשים אירעו לעם ביום הזה.
אז מדוע הוא נקרא מועד? יש הסבר שאומר שהבכיה עצמה לדורות היא זאת המתקנת את חטא המרגלים והבכי והצער על חורבן הבית הוא חלק מבנינו. וישנו מדרש שאומר שביום ט´ באב נולד המשיח- ואז החורבן עצמו הוא לא יותר מהכנה לגאולה העתידית.
אז לא רק הצלה אלא ממש תקומה.
בסוף מסכת מכות מסופר (בלשון חופשית) על רבי עקיבא וחבריו שהיו עולים לירושלים לאחר החורבן, הגיעו להר הבית וראו שועל שיוצא מבית קודש הקדשים. התחילו הם בוכים ור´ עקיבא צוחק. שאלו אותו חבריו- מדוע אתה צוחק? שאל אותם ר´ עקיבא- מדוע אתם בוכים? אמרו לו המקום הקדוש ביותר שיש-עכשיו שועלים הולכים שם ולא נבכה? אמר להם ר´ עקיבא שלכך הוא מצחק. עד שהוא לא ראה את נבואת החורבן מתקיימת, חשש שגם נבואת הגאולה לא תתקיים. עכשיו שהוא רואה בקיום נבואת החורבן, אין לו צל ספק שגם נבואת הגאולה תתקיים.
כותב המאמר: אליאב אלקים, הומאופט
