סמואל האנמאן – חייו ופועלו / אליאב אלקיים

סמואל האנמאן, מגלה ההומאופטיה, נולד ב- 10 באפריל, 1755 במייזן שבגרמניה. מאביו שהיה אומן פורצלן למד האנמאן לדבוק תמיד בדרך האמת. הוא למד לחיות ולפעול ללא העמדת פנים או הצגות מלאכותיות

הוריו של האנמאן לימדו אותו קריאה וכתיבה, הוא גילה כשרון לשפות וידע 11 מהן על בורין- כולל עברית, ערבית, יוונית ולטינית. .

בגיל 20 החל האנמאן ללמוד באוניברסיטת לייפציג, שהייתה המפורסמת בגרמניה באותן השנים. למרות זאת לא היה בה מקום לתרגול מעשי של מדעי הרפואה בהם התעניין, והוא המשיך בדרכו לוינה. האנמאן השלים את תואר לימודיו בארץ מולדתו, והחל לעסוק ברפואה. במשך השנים שלאחר מכן הוא הרבה לנדוד ממקום למקום עקב חוסר בחברה מתאימה, בעבודה ובמקורות ידע ללמוד מהם.

ב-1782 נשא לאישה את הנרייטה כוכלר (Henrietta Kuchler)- בתו החורגת של הרוקח שהכיר מעיסוקו בכימיה. האנמאן ומשפחתו הצעירה המשיכו לנוע ולנוד עד הגעתם לעיר הגדולה דרזדן- שם זכו ליציבות יחסית. התקופה הזו בחייו של האנמאן אופיינה בהתוודעות שלו לחוסר היעילות של הרפואה של אותם הימים, נגדה הוא החל להתבטא בגלוי בכתבים שלו, וגם חדל מלעסוק בה בשלב מסוים. הדבקות באמת עליה חונך היוותה נר לרגליו והוא העדיף לפרנס את משפחתו הגדלה רק ע"י עבודות הספרות והתרגום שלו ולא לעסוק ברפואה שהוא ראה שאין ממנה תועלת.

במהלך תרגומה של עבודה גדולה מאת וויליאם קולן (William Cullen), האנמאן התעכב על ההשפעות הרפואיות של צמח הכינין, ניסה את הצמח על עצמו וגילה שהוא מסוגל לחולל בדיוק את אותן התופעות שעבורן נוהגים לתת אותו כמרפא. הוא מגיע במהלך הזמן למסקנה מתקדמת יותר וכתב שהיכולת של הצמח לרפא מצבי חולי מסוג מסוים מגיעה דווקא מהיכולת שלו לגרום אותן. כאן הניח בעצם האנמאן את אבן הפינה עבור דרך טיפול חדשה שהוא ייסד וגילה – את ההומאופטיה.

1796 היתה השנה בה היה האנמאן מספיק "בשל" ומנוסה בכדי להוציא את הרעיונות החדשים שלו לאור. הוא התחיל לפרסם מאמרים בכתבי עת רפואיים העוסקים בחשיפת כוח המרפא האמיתי הטמון במקורות השונים- תוצאות הניסויים על אנשים בריאים ובעקרון הריפוי ע"י דמיון בין החולי באדם לבין כוחו של אמצעי הריפוי. הוא קבע את המונח "similia similibus curentur"- הדומה מרפא את

הדומה. זוהי השנה בה נולדה בעצם שיטת הטיפול ההומאופטית ונחשפה לציבור ובו בעת גם החלה לבנות יסודות מחשבה משל עצמה ולהינתק משיטת הטיפול שהייתה רווחת באותם ימים.

עוד לפני שניסח את חוקי ההומאופטיה ואת הדרכים להשתמש בה יצא האנמאן במאמריו גם נגד ההרגל לערב בטיפול יותר מרמדי אחת. הוא טען שהדעת האנושית לא מסוגלת להבין יותר מדבר אחד בו זמנית, ולכן הסיכוי לרפא חולי בשימוש של 2 כוחות ויותר, הוא נמוך מאד. בשלב יותר מאוחר הוא ינסח ויקבע עוד אחד מהיסודות בטיפול ההומאופטי: המנה הבודדת.

ב-1810 הוציא האנמאן לאור את העבודה המשמעותית ביותר בחייו: "האורגנון של הרפואה הרציונאלית".ששונה במהדורות מאוחרות יותר ל"אורגנון של אומנות הריפוי"- ספר המדריך ומסביר שלב אחרי שלב את יסודות אומנות הריפוי ההומאופטית.

הפיכת עיר מגוריו למאחז ע"י כוחותיו של נפוליאון, גררה שוב את האנמאן ומשפחתו בחזרה ללייפציג. שם, בגיל 57, הוא נכנס לאוניברסיטה והתחיל ללמד. למרות שלא הצטיין בהופעותיו בציבור, תחושת השליחות שלו חייבה אותו לעשות כן. הוא הרגיש את עצמו כשליח של הדרך החדשה, וקיבץ סביבו קבוצה של סטודנטים צעירים אשר למדו ממנו וגם לקחו חלק פעיל בלימוד.

 הפרובינג: קבוצת התלמידים שיצר האנמאן למטרת הפרובינג- הניסוי ההומאופטי שמטרתו גילוי כוחות המרפא שבמקורות השונים, היתה בעלת חשיבות רבה, הן עבור הגדלת מאגר הידע של המדע החדש והן עבור כל אחד מהנסיינים באופן אישי. חברי הקבוצה אומנו לפתח התבוננות מדויקת לגבי כל שינוי שחל במצבם במהלך הניסוי. כל זמנו ומרצו של האנמאן הוקדשו להוראה ולכתיבה. היה עליו להראות כי התיאוריות שלו הינן נכונות בפרקטיקה. תוך זמן קצר הוא קנה מוניטין משובח – בעיקר בזכות ההצלחה שלו בטיפול בחולים במצבים אקוטים אליהם הגיעו חייליו המובסים של נפוליאון מרוסיה )מצבי חולי שנקראו "טיפוס"(. הצלחה זו עזרה להביא את ההומאופטיה, שיטת הטיפול החדשה, לתוך המודעות של הציבור ולהפוך אותה למוכרת. בין השנים 1811-1821 מתפרסמות תוצאות הפרובינג בספר שנקרא ."Materia Medica Pura"

הצלחתו ההולכת וגדלה של האנמאן כהומאופט העלתה עליו את קנאתם של רופאים אחרים, וכן באוניברסיטה החלה העוינות כלפיו לגבור. מכיוון שהאנמאן היה רוקח לעצמו, חשו בתי המרקחת והרוקחים כי פרנסתם נגזלת מהם ובסוף 1819 הם הגישו, בגיבוי של רופאים אחרים ופרופסורים

מהאוניברסיטה, תלונה נגדו בגין "החדירה לתחום שלהם ע"י חלוקה של תרופות". האנמאן נשפט והורשע, וגזר הדין הכריח אותו לחדול מלתת תרופות כלשהן לכל אדם שהוא. המצב בלייפציג הלך והחריף, וביוני 1821 הוא עזב אותה והתיישב בכוכן (Kothen), לאחר שקיבל אישור מהדוכס המקומי לעסוק שם ברפואה ולרקוח את התרופות שלו בעצמו. בעיירה מרוחקת זו גר ועבד האנמאן כ-14 שנה, הגדיל את הידע ע"י עריכת פרובינג, טיפל באנשים, והתרכז בכתיבה. ב- 1828 פירסם האנמאן את ספרו "המחלות הכרוניות"- בו הוא מפתח רעיון שהוא כינה "מיאזמה"- היא הנטייה לחלות שקיימת בבסיס של כל חולי כרוני. הספר מהווה את המרכיב האחרון שהיה חסר בשיטה. האנמאן רצה להבין מדוע למרות כל האמצעים שהיו עומדים לרשות ההומאופטיה בזמנו, היו תחלואים מסוימים חוזרים ונשנים לאחר פרק זמן מסוים מהטיפול. הדבר הדיר שינה מעיניו, ומחקר בלתי פוסק והתבוננות מדויקת הביאו אותו למסקנות אותן הוא כתב בספר. הספר עורר מחלוקות והתנגדויות מרגע הוצאתו, והתפישה של האנמאן את המחלות הכרוניות כמו גם התאוריה על המיאזמות זכו לביקורות גם מצד חבריו הקרובים ביותר. ב- 1831, התפרצה באסיה מגיפת כולרה והתפשטה במהירות מסחררת, מתקרבת יותר ויותר למדינות מערב אירופה. האנמאן כתב והפיץ 4 מאמרים בקשר לכולרה והטיפול בה, וכמו כן למניעה שלה. הטיפול שהוא הציע הוכיח את עצמו כיעיל ומוצלח בצורה יוצאת דופן. הוא הבין את המגיפה, המקור שלה, התפוצה שלה, ואת הדרך להתמודד עימה.

ב-1834, 4 שנים לאחר פטירתה של אשתו, באה להיוועץ בהאנמאן אישה צרפתייה שרצתה גם ללמוד ממנו את רזי המקצוע. בתוך חודשים ספורים השניים נישאו, והאנמאן עזב את גרמניה לטובת מגורים בפאריז- שם חי עד סוף ימיו. ההומאופטים המקומיים קיבלו אותו בחום, הוא התחיל לחזור לעבודתו והפך מהר מאד להיות עסוק. העלייה המתמדת במספר האנשים שבאו לבקש מזור, וההשפעה שהיתה לחלק מהמטופלים שלו אפשרה להאנמאן לפתוח מרפאה בחינם לעניים. גם בצרפת חווה האנמאן התנגדויות מצד הרפואה הרגילה . הוא לא נהג להתחבר ולהיפגש עם רופאים מה"שיטה הישנה", הוא נמנע מהם והמשיך לעסוק בהומאופטיה..

חייו של האנמאן והאישיות שלו היו מושפעים מאד מהעניין שלו בפילוסופיה, למרות שהפילוסופים והעיון בעבודות שלהם לא נתנו לו סיפוק. הוא זיהה בפילוסופיה את היסוד ונקודת ההתחלה של כל ידע. מאידך, הוא נקט בעמדה מאד ברורה שיש להישען על עובדות שבאות מתוך ניסיון, ודחה כל ספקולציה שלא עשתה כך.

אמונתו של האנמאן בבורא, היוצר ומחייה את כל הנבראים היוותה את הבסיס לכל הפעולות שלו והיוותה את המקור העמוק ביותר לאהבת האדם שהיתה בו. הוא היה יותר ויותר משוכנע שבורא עולם בחר בו ובכלי שלו בכדי לחשוף את האמת לעולם ולהביא מזור אמיתי לאנושות. תפישתו הרוחנית היתה גלומה בתוך ההומאופטיה עצמה, ע"י השימוש במנות יותר ויותר זעירות ומדוללות, והוציאה את שיטת הטיפול, אפילו בחייו של האנמאן, מהתחום של המדע והרפואה המקובלים. האנמאן המרפא היה בלתי נפרד מהאנמאן האדם. ההנהגה המקצועית שלו נקבעה, עד לפרטים הקטנים ביותר ע"י תפישת החיים שלו וע"י הבנתו את משימתו בעולם.

בסעיף הראשון של ספרו "האורגנון" הוא כתב: "משימתו הנעלה והיחידה של המרפא היא להשיב את החולה לבריאות- לרפאו."

לוקט ונערך מתוך: "The organon of Medicine- Samuel Hahnemann with explanations by Joseph Reves"

ע"י אליאב אלקיים