כוח החיות של האדם / תמר אשל

ההומאופטיה איננה רק שיטת טיפול אלא היא מהווה השקפת עולם. השקפת עולם השונה במהותה  מהשקפת העולם הקונבנציונלית שעליה בדרך כלל.גודלנו וחונכנו. ההומאופטיה היא הוליסטית – מתייחסת לאדם כמכלול של נפש וגוף , רוחניות וגשמיות. היא רואה את האדם כחלק בלתי נפרד מהעולם כולו. הוא חולייה אחת בשרשרת האינסופית של האנושות כאשר הוא קשור ומשפיע על החוליות הבאות וכן קשור ומושפע מהחוליות הקודמות לו. כמו כן, קיימים יחסי גומלין בין האדם לבין הטבע שמסביבו.

כאשר מתבוננים בעולם הבריאה/ הטבע רואים שהאדם הוא הבריאה המורכבת ביותר.

בקונוס רואים שעולם הדומם נמצא בתחתית והוא כולל את המינרלים; אין להם יכולת תנועה , הם הכי מוגבלים. מעליהם ישנו עולם הצומח; יש לצמחים יכולת לנוע, לצמוח אך הם עדיין מחוברים לקרקע. מעליהם יש את עולם החי שכולל את בעלי החיים השונים; הם כבר אינם מחוברים לאדמה ויכולת התנועה שלהם בלתי מוגבלת, ואולם הם פועלים עפ"י אינסטינקטים ויכולת התקשורת- הקומוניקציה שלהם מוגבלת. כמו כן אין הם יכולים להביע רגשות (כמו צחוק או בכי). מעליהם נמצא האדם המדבר – היצירה המורכבת ביותר (יש אומרים הנעלה).

לכל מהות בטבע, כל מינרל, צמח , פרח, בע"ח וכו' זורם שפע או אנרגיה רוחנית שמחייה אותו. לחלק הפיזי אין קיום ללא החלק הרוחני. כפי שאצל האדם הגוף לא יכול לפעול ללא הנשמה שמחייה אותו כך בכל בע"ח, צמח ומינרל. כל בע"ח, צמח או מינרל קולט ערוץ מסויים מאותו השפע שנותן לו את תכונותיו המיוחדות. האדם שהוא הדרגה הגבוהה ביותר קולט במצב האידיאלי, הבריא, את כל ערוצי השפע. בתוך האדם יש המידע הרוחני של כל העולם. האדם הקולט את כל השפע הוא האדם הבריא שאין לו שום הפרעות בחייו. הוא חי בהרמוניה עם הטבע ועם סביבתו. בחייו הוא מגש/ים את מטרת קיומו העליונה.

לפי הראייה ההומאופטית לכל אדם ישנה מטרה נעלה שלשמה הוא נולד ואותה עליו להגשים בחייו. אדם שפועל לקראת הגשמת מטרתו  לא ייתקל בקשיים ויהיה בריא.

הרצון הוא החלק הפנימי ביותר באדם. הרצון הוא וקטור של האהבה שלנו. אדם רוצה בפנימיות שלו את מה שהוא אוהב. כאשר האהבה של האדם מתוקנת, הוא אוהב את עצמו ואת הזולת באותה מידה ומעשיו החיצוניים יהיו בהתאם לאהבה והרצון הפנימי שלו. כאשר האהבה של האדם מתקלקלת הוא רוצה רק לעצמו והזולת לא מעניין אותו. במצב פתולוגי יותר הוא אף רוצה להזיק לזולת. אותה מידה של קילקול היא כאשר האדם רוצה רק בטובת זולתו ולא מתייחס או דואג לעצמו. מעשיו החיצוניים של האדם מעידים על הרצון הפנימי שלו. כאשר תוצאת מעשיו של האדם היא נזק לעצמו או לסביבתו סימן שמשהו התקלקל ברצון שלו. ככל שאדם מתקדם ומתפתח מבחינה רוחנית הוא אוהב ודואג למעגל גדול יותר סביבו. תינוק באופן פיזיולוגי ( תקין) דואג רק לצרכים האישיים שלו, ככל שהוא מתבגר הוא מסוגל להכיר בצרכים וברגשות של אחרים סביבו. ככל שאדם מתפתח מבחינה רוחנית הוא מרגיש אחריות למרחב גדול יותר סביבו.

באדם קיים כוח חיות, כוח ויטלי ששומר עליו מאז היווצרותו ופועל באופן אוטומטי. ברגע שהאהבה של האדם מתקלקלת והרצון הפנימי שלו לא מופנה כלפי הגשמת מטרתו כוח החיות גורם לכך שהאדם מאבד את יכולת הקליטה של אחד מערוצי השפע האנרגטי. איבוד המידע הרוחני משתקף בחלק הגשמי בצורת סימפטומים שהאדם סובל מהם. הסימפטומים שהאדם סובל מהם הם ניסיון של כוח החיות להציג על המסך החיצוני את התמונה הפנימית של האדם שנסתרת מעיננו. הרבה פעמים הסבל של האדם מונע או מעכב את יכולתו להמשיך לפעול בניגוד למטרתו. דוגמא פשוטה: אדם רוצה ללכת לעשות מעשה שעלול להזיק לו או למישפחתו – כוח החיות יגרום לו לכאבי רגליים כך שלא יוכל ללכת… אדם רוצה להתיש את עצמו בעבודה קשה ומפרכת וכוח החיות ישכיב אותו במיטה חולה. השמירה היא אישית לכל אחד ללא קריטריונים גלובלים שמתאימים לכולם. אותו מעשה יכול להיטיב עם אדם אחד ולהזיק לשני.

הכלל הוא שכאשר אדם סובל ממשהו מסויים הסבל הזה מונע ממנו סבל גדול יותר אם היה ממשיך בדרכו המקולקלת.

כוח החיות תמיד מעדיף קודם כל לשקף את התמונה הפנימית בפריפריה, בחלקים התחתונים והחיצוניים של האדם.

ניתן לחלק את שכבות  האדם מהרמה הפנימית ביותר ועד החיצונית ביותר ולהציבם בקונוס.

רצון
הבנה
נוזלים
איברים פנימיים
איברים חיצוניים

כל קילקול ברמה הפנימית של הרצון משתקף ראשית ברמה החיצונית ביותר של האיברים החיצוניים (שכוללים את העור, גפיים, שרירים, עצמות). רק כאשר הפתולוגיה מתקדמת השיקוף מגיע גם לאיברים פנימיים יותר.

ברפואה המודרנית שעליה גדלנו וחונכנו ברגע שצץ איזשהו סימפטום חיצוני נוהגים לדכא אותו באמצעים שונים (תרופות, משחות, וכו'). הגישה הזו מתבססת על ההנחה שהסימפטומים שהאדם סובל מהם (לדוגמא: פריחה) הם מקומיים , חיצוניים ואינם קשורים למצב הפנימי של הבנאדם. הם "קרו לו באופן מקרי" ולכן יש לסלקם. בהומאופטיה, לעומת זאת מבינים שהסימפטומים החיצוניים משקפים את התמונה הפנימית וקשורים אליה. הם לא הופיעו לאותו אדם "במקרה", בזמן ובמקום מסויים.

בראייה ההומאופטית אין בעולם מקריות. כל דבר , אם זה מאורע, סימפטום , מצב מסויים מתרחשים מסיבה מסויימת. גם אם הסיבה לא ידועה או לא נראית אין הדבר הוכחה לכך שהיא איננה קיימת.

המטרה של ההומאופט היא להגיע לסיבה. לטפל בסיבה ולא בתוצאה. כל עוד הסיבה זורמת כל שינוי בחלק של התוצאה לא יוביל לשיפור אלא כי אם להאצת ההחמרה. לחולי יש קצב התקדמות אם לא מטופל. כאשר אנו מטפלים בתוצאות, בסימפטומים אנו מאיצים את קצב התקדמותו.

אם כוח החיות מראה את החולי באיברים החיצוניים ואנו נדכא אותם, אנו מקצרים את ידיו של כוח החיות ולא נותנים לו "להוציא החוצה" . אנו לא משאירים לו ברירה והוא חייב להציג את התמונה באיברים פנימיים יותר ( כמו כבד, כליות, רחם, לב וכו'). לדוגמא: יש קשר ישיר בין כאבים בברכיים לחולשה של הלב. אם נדכא את הכאבים נעמיס יתר על המידה על הלב שעלול להינזק. כמו כן, יש קשר ישיר בין דיכוי פריחות בעור להופעת סימפטומים במערכת הנשימה.
אם תישאלו ומה כבר התקלקל ברצון או באהבה של התינוק הזה שנולד לפני כמה חודשים?

כמו שאמרנו בראשית ההרצאה האדם הוא חוליה אחת בשרשרת. התינוק הזה עוד לא הספיק לעשות הרבה אבל ההורים שלו והסבא והסבתא הספיקו. התינוק לא נולד "טבולה ראסה": כמו דף חלק. הוא קשור קשר הדוק עם המולידים שלו והמולידים שלהם וכך בשרשרת ארוכה עד לתחילת האנושות.

החולי האנושי התחיל עוד אצל האדם הראשון בחטא האכילה מעץ הדעת. עד היום אנו סובלים מההשתלשלות של חולי שהתחיל אז.

האנמאן, האיש שגילה את ההומאופטיה לפני כ 200 שנה הבין כי ישנן שלוש שכבות של חולי באדם:

1. חולי מיאזמטי – השכבה העמוקה ביותר שמתחילה כאמור בימי בראשית. מטענים שהאדם ירש מהקודמים לו.
2. חולי כרוני – חולי שהתחיל בחייו הנוכחיים  של האדם
3. חולי אקוטי – חולי קצר שמתחיל ונגמר בזמן מסויים.

החולי הכרוני משחרר את העומס מהחולי המיאזמטי והחולי האקוטי משחרר את העומס מהחולי הכרוני.

כל התפרצות אקוטית על בסיס חולי כרוני מעכבת קצת את התקדמות החולי הכרוני ומשפרת את מצבו של האדם.

ואולם כאשר אנו עוסקים בחולי של תינוקות ופעוטות יש להבדיל בין התפרצויות אקוטיות שהן על בסיס רקע כרוני כאמור לבין ההתפתחות הטבעית של המערכת החיסונית של התינוק.

ישנם תהליכים שהם פיזיולוגים ולא משקפים מצב פתולוגי. למשל, כאבי בטן של התינוק כחלק מהסתגלות מערכת העיכול שלו לפעולה עצמאית. כמו כן, במהלך שנות חייו הראשונות לחיים המערכת החיסונית של התינוק מתפתחת ולכן ישנן אפיזודות של העלאת חום, התקררות וכו'  הילד לומד להסתגל לסביבת החיים שלו ולהגיב בתשובה הפוכה לשינויים הסביבתיים. לעיתים, כאשר הילד נחשף לקור כוח החיות שלו יעלה לו את חום הגוף כתשובה הפוכה למצב החיצוני. לא טוב להחזיק ילד בסביבה סטרילית שכן אז המערכת החיסונית שלו לא מאותגרת דיה ולא תרכוש מספיק כלים להתמודדות עם העולם החיצוני בהמשך חייו. מצד שני כן יש צורך בהיגיינה ושמירה על חום גופו של תינוק בעיקר בשלושת החודשים הראשונים לחייו שאז עדיין לא יכול לחמם את עצמו. הכל צריך להיות  באיזון.   

מחלות הילדות שהיום כבר כמעט לא רואים אותן גם הן טובות לילדים. הן לא רק מפתחות את המערכת החיסונית שלהם אלא אף משחררות אותם ממטענים מיאזמטיים. היום אין הרבה מחלות ילדות ובשל הדיכוי של החולי האקוטי ישנה עלייה מתמדת בחולאים הכרוניים למיניהם. ישנן הוכחות לכך שילדים שחלו במה שנקרא "שעלת" נוטים פחות לסבול מקוצר נשימה כרוני שנקרא "אסטמה".

לעניין ה"מחלות". בהומאופטיה לא מכירים בקיומן של מחלות. המחלות הן המצאה של בני האדם שקיטלגו אוסף סימפטומים מסויים ונתנו לו שם. אין להן קיום בפני עצמן. יכולים להיות מספר אנשים עם סימפטומים זהים שיאובחנו ברפואה הקונבנציונלית כחולים באותה " מחלה" אך הסיבה לחולי של כל אחד מהם שונה ולכן גם הטיפול  ההומאופטי של כל אחד יהיה שונה.

ולעניין הטיפול ההומאופטי . כאמור, ההומאופטיה מטפלת בסיבות ולא בתוצאות. היות שהסיבות נמצאות תמיד בעולם הרוחני ומראות את עצמן בעולם החומרי, הטיפול צריך להתרחש בחלק הרוחני של האדם.

כאמור לעיל, החולי של האדם התחיל בקלקול הרצון שלו ואיבוד מידע אנרגטי או ערוץ שפע מסויים.

ההומאופט רוצה להחזיר לאדם את אותו מידע שאיבד כך שיוכל לחזור למסלול החיים שיועד לו.

החוק הבסיסי של ההומאופטיה שגילה סמואל האנמאן לפני כ 200 שנה אומר ש "הדומה בדומה יתקן".

האנמאן גילה את החוקיות הטבעית הזו בזמן שעסק בעבודות תירגום.

האנמאן תירגם מאמרים של מטריה מדיקה וגילה שאנשים בריאים שלקחו כינין קיבלו תופעות של מלריה. הוא הבין שאותו כוח מדיסינלי שגורם לאנשים בריאים שלוקחים אותו לתופעות מסויימות יכול לתקן בדיוק את אותן התופעות שהופיעו באופן טבעי אצל אדם חולה. כל כוח שיש ביכולתו לקלקל משהו מסויים יש לו גם את הפוטנציאל לתקן את אותו הדבר בדיוק.

על מנת ללמוד על יכולת מהויות שונות בטבע לקלקל – לתקן האנמאן וממשיכיו ביצעו ניסויים  בהליך שנקרא  "פרובינג". – מתן רמדי לאדם בריא ורשימת כל התופעות ש"קורות" לו. האנמאן ביצע את הליך הפרובינג ראשית כל על עצמו ומשפחתו ורק לאחר מכן על אנשים נוספים. 

כאמור לעיל, כאשר אדם מאבד מידע מסויים כתוצאה מקילקול ברמה הרוחנית נסגר לו ערוץ מסויים מהשפע האנרגטי העולמי. תפקיד ההומאופט הוא לגלות מהו המידע שאותו אדם איבד. לפי התופעות והסימפטומים הנפשיים, כלליים ופרטיקולרים ההומאופט רואה את תמונת החולי של הבנאדם. הוא מחפש איזה רמדי, איזה כוח בפרובינג גרם להופעת תמונה דומה ככל האפשר. כאשר אותו אדם מקבל את הכוח המדיסינלי הספציפי שחסר לו, את המידע שאיבד, הוא מתחיל לחזור למסלול, לחזור למרכז ההרמוני ששם קליטת השפע היא שלמה.

ההיפוך בין עולם החומר לעולם הרוח – קיימת חוקיות שונה בין עולם החומר לעולם הרוח. בעולם החומר חשובה הכמות, בעולם הרוח חשובה האיכות. כאשר אנו נותנים למישהו משהו חומרי לנו יתמעט הדבר שנתנו. כאשר נותנים משהו רוחני הנותן לא מאבד דבר. לדוגמא: כאשר מדליקים נר באמצעות נר דולק הנר המדליק לא מאבד דבר מאורו. כאשר הורים מעניקים אהבה לילדיהם הם לא "מאבדים" מהאהבה הפנימית שלהם, אלא להיפך – היא רק עולה ומעמיקה.

ההומאופטיה פועלת בספרה של העולם הרוחני. בעולם זה אין חשיבות לכמות אלא לאיכות. אנו לא מעוניינים לתת לאדם חומר אלא כוח אנרגטי. אנו לא מעוניינים לטפל בתוצאות חיצוניות אלא בסיבות פנימיות. ככל שנמעיט במידת החומר כך תעלה מידת האנרגיה – זהו חוק בפיסיקה. בהומאופטיה קוראים לזה – פוטנטיזציה.

בתהליך ההבראה – היות והאדם מקבל למעשה את אותו הכוח שפועל עליו – מתחילה הרעה ראשונית .

הכוח המלאכותי שקיבל מגרה את כוח החיות של האדם לפעול במידה חזקה יותר ולסלק את הכוח המחליא, לתת לו תשובה הפוכה. הליך ההבראה הוא מבפנים החוצה, מלמעלה למטה, מהחלקים החיוניים יותר לחיוניים פחות ובסדר הפוך לסדר הופעת הסימפטומים. התיקון הוא בפנימיות, במקום שבו התחיל הקלקול, ברצון.

לסיכום, מטרת ההומאופט לחזק את כוח החיות ולתת לו את הכלים לעשות את עבודתו .כאשר כוח החיות של האדם מתחזק הוא בדרך הנכונה לכיוון האיזון וההבראה, הוא חוזר למסלול המיועד לו ומגשים את מטרתו בעולם.  

כותבת המאמר:

תמר אשל

הומאופטית