על בריאות וחוסר ודאות… וגם על משמעות…/ תמר אשל

אחד הקשיים הגדולים שהמין האנושי מתמודד איתו זה אי הודאות שבעולם.  קשה לנו לחשוב ולקבל את זה שאין ולא תהיה לנו ודאות לגבי המאורעות שיקרו או לא יקרו לנו או לקרובינו, לעולם, לטבע. מי יודע מה יהיה מחר? הודאות שלנו היא רק לגבי האתמול, וגם היא לא תמיד ברורה, כי לעתים היום נבין אחרת לגמרי מאורע שהיה בעבר ונתפש כודאי אצלנו, היום הוא עשוי להיתפש אחרת.
עם אי ודאויות "קטנות" אנו מתמודדים בכל מיני דרכים אנושיות. למשל, כשאנו הולכים למקום מוכר שאנו מבקרים בו באופן תדיר (כמו כתה או בית כנסת וכד') לרוב אנו נשב תמיד באותו המקום. הדבר נותן לנו ודאות קטנה לגבי הסביבה. המקום מוכר והסביבה לא מאוד משתנה.
אנחנו נוטים "להתרגל" ולקבל "כמובן מאליו" את מה שחוזר על עצמו ללא שינוי. למשל, את זריחת השמש בבוקר. אך האם יש לנו ודאות שהיא תזרח גם מחר? אנו יכולים להניח שאם היא זרחה אתמול ושלשום וכך אלפי שנים אז היא תזרח גם מחר.
אנו מתרגלים גם  לבריאות שלנו, בעיקר כשאנו בשנות צעירותנו, הבריאות היא מובן מאליו עבורנו ואין אנו דואגים כלל לשמור עליה. היא ברירת מחדל. לא ניתן לשכנע ילד שלא יאכל ממתקים כי זה לא בריא, הטיעון הזה לא יתקבל אצלו במערכת. הרי זה טעים לי, אז למה שלא אוכל? אולי הוא יפסיק לאכול את המאכלים הלא בריאים כדי לרצות את הוריו או מכל מיני סיבות אחרות אך לרוב לא בשביל הבריאות.

רק כאשר נוצר שינוי במצב הבריאות אנו מתחילים להעריך את הבריאות הטבעית המקורית. כמו שסבתות אומרות: "אם כואב לך הראש אז עכשיו אתה יודע שיש לך ראש"…  פתאום הבריאות מקבלת משמעות.

כשנוצר שינוי כזה, זה מבלבל ומפחיד, כי פתאום הגוף או הנפש לא כתמול שלשום. פתאום אני לא מרגיש מוגן. ומי אמר שזה באמת יעבור עד מחר, או עד החתונה או בכלל?

ואז אנחנו נואשים למצוא איזושהי ודאות.  שנדע "מה יש לנו" , "עם מה" אנחנו מתמודדים ולקראת מה אנחנו הולכים? ומתוך כך החלו לקבץ תופעות לקבוצות, לקבוע דעות, ליצור "מחלות" לתת לתופעות שאנו סובלים מהם שמות.

כי למי בדרך כלל מעניקים שם? לתינוקות שנולדים, לחיות מחמד שמאמצים, לכל מי שיש לו מהות נפרדת משל עצמו, שיש לו קיום עצמאי. שמגיע לו שיהיה לו שם מהיותו יחיד ומיוחד בעולם, כי הרי אין שניים שהם בדיוק אותו דבר.

ואילו בקביעות אלו נותנים שמות לתופעות שאין להן קיום עצמאי. וזה האבסורד, כמה שהתרגלנו לדבר לא הגיוני.
כי אם היה להן קיום עצמאי אז לא היינו צריכים ללכת לרופא, היינו פשוט שולחים לו את ה"מחלה" שיטפל ויחזיר, כמו שמתקנים חלק ממכונה שהתקלקל או שמחליפים בחלק אחר.
כשאדם סובל מאיזשהם תסמינים, למשל שיעולים ממערכת הנשימה, אז יש שישאלו אותו "מה שלום הריאות שלך"? במקום לשאול אותו "מה שלומך"?

כי ה"מחלה" או "האיבר" הוא רק חלק קטן של האדם, הוא לא כל כולו. הוא רק חלקיק אחד מכל קיומו.
כי השלם גדול מסך חלקיו. ואי אפשר להתייחס רק לאיבר הקטן ולתת רק לו את כל המשמעות, מה עם שאר האיברים? מה עם הנפש והנשמה? הם לא נחשבים? אז מה אם היום הם לא סובלים, אז להם לא מגיעה קצת תשומת לב? רק מי שצועק אליו מתייחסים? כל האנרגיות והמשאבים רק אליו מתרכזים?

יותר קל לנו להתמודד כשאנו "יודעים" כביכול מול מי ומה אנו מתמודדים. הרבה יותר קשה להילחם במשהו לא ידוע, לא מוכר, לא נראה ובלתי מזוהה.

אז יצרנו לנו "מחלות" להילחם נגדן רק בתוך כל העסק פספסנו את העיקר.

שלא "במחלות" אנחנו נלחמים אלא ממש בעצמנו, בנו, בכוח החיות שלנו שעושה רק לטובתנו.

כי מי יצר את אותו הסימפטום, את אותה התופעה, את אותו הסבל? אולי  איזושהי דמות משונה עם שרביט ורשימה שמחלקת "מחלות" ללא אבחנה. ככה סתם מחליטה ביום חול  להטיל על פלוני את "מחלת המכחול"?

אז זהו שכנראה שאין שום דמות כזאת בדיונית, יש את הטבע החכם שברא אותנו עם מנגנון מיוחד ומדהים שכל הזמן בודק, ושומר ומדגים. בודק אם אנחנו פועלים להגשמת מטרתנו בעולם, כי לכל אדם ישנה מטרה וישנה משמעות, גם אם היא לא אצלו כרגע במודעות. הוא שומר שלא נסטה מהמסלול הנכון לנו, ושלא ייכנס שום גורם חיצוני שיאיים על קיומנו. ואם כבר סטינו מהמסלול המיועד לשורש נשמתנו, או אם כבר נכנס גורם חיצוני שמאיים על קיומנו, אז הוא מדגים את התקלה על הגוף החיצוני, במקומות המתאימים והמקבילים אנלוגית לאופי הקלקול. זה לא סתם במקרה שמופיעה תופעה באיבר זה או אחר, ובזמן זה או אחר, האיברים מייצגים מערכות יותר עמוקות במערכת הרוחנית שלנו שכאשר ישנה הפרעה במערכות אלו התוצאה תיראה בחוץ בגוף הגשמי במקומות המתאימים כדי לעורר את מודעותנו ולהוביל לפיתרון אפשרי למצבנו.

אז אם נתייחס לכל תופעה כאל "מחלה" שיש להילחם נגדה, אנו עלולים לפספס את מה שכוח החיות שלנו רוצה לומר לנו, את ההזדמנות שלנו לתקן באמת. כי אם יש הפרעה בזרימה בשכבה העליונה או העמוקה, אז לא יעזור לנו שנעשה אלפי שינויים בשכבות התחתונות והשטחיות, לא נצליח כך להגיע לתיקון ברמות הנכונות.

אנו חייבים לאפשר לעצמנו, קודם כל להתבונן על מצבנו. לנסות להבין מתוך התבוננות , ככל האפשר, למרות שאנו יודעים שהשכל שלנו מוגבל. לנסות להבין מה כוח החיות רוצה לומר. להתגבר על הפחד מהלא ידוע ולא מוכר, כי אף אדם לא יוכל להפוך בשבילנו את הלא ידוע למוכר, גם אם יתן לו אלף שמות, תיאורים והגדרות שונות. אף אחד לא יוכל לומר לנו מה צופן העתיד, מה יהיה מחר, ולנו רק נותר לקבל את אי הודאות כברירת מחדל.

 

אך אם נקשיב לקול הפנימי שלנו שיודע ומכיר את שורש נשמתנו, נדע ונגיע למשמעות קיומנו. וכל מה שיש לו משמעות הוא לא יכול להיות מיותר ורק זה מה שיכול להבטיח לנו את המחר.

השקפת העולם ההומאופטית / תמר אשל

הומאופטיה כהשקפת עולם ההומאופתיה הינה לא רק שיטת טיפול אלא השקפת עולם בעלת פילוסופיה עשירה שמעניקה לעוסקים בה יכולת התבוננות אובייקטיבית...

ההומאופטיה כדרך חיי - מקור כוחי / עתליה כ"ץ

את ההומאופטיה  פגשתי ב"מקרה",הרצאות על רפואה חילופית באוניברסיטת חיפה. שלל של דרכים, זוויות ראיה,   ומפליא מכל  - יוסף רוס – הומאופטיה. ריתק אותי...

המסע אל הדרך החדשה / יעל כהן

המסע שלי החל ב 19.9.07 היום בו קיבלתי תוצאות של בדיקת ct לב שאמרה שיש לי היצרות של לפחות 70%...

העיקר הכוונה / תמר אשל

ישנן שתי אמרות שגורות שתמיד יצרו בי חלחלה כששמעתי אותן. אחת : "הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות", השנייה: "לכל אדם...
בנייה וקידום אתרים בנייה וקידום אתרים
on_sent_ok:ga('send', 'event', 'השארת פרטים', 'שליחה');