הקשר בין קורבנות בבית המקדש לטיפול הומאופטי – לקראת חג החירות / חדוה שטרנברג
כותרת מוזרה ואולי הזויה?
אז זהו שלא.
התחלנו השבוע לקרוא בשבת את ספר ויקרא, השלישי והאמצעי מבין חמשת חומשי תורה.
רוב הקורבנות של ביהמ"ק מופיעים בו.
יהיה מיד מי שיקפוץ וישאל איך יכול להיות שמקריבים קורבנות מבעלי חיים?
מה עם צער בעלי חיים? איפה אהבת הבורא לבעלי החיים?
יהיה מי שיגדיל ויאמר שזהו טכס פאגני (עבודת אלילים) קדום…
ועל פניו, מי שלא ירד לעומקם של דברים, כל מה שנאמר ונכתב לעיל נשמע כצודק.
ועוד הומאופטים שרוצים את טובתו ובריאותו של האדם אשר מדברים על אחדות הטבע כולו…
לא כך הם פני הדברים.
הבורא, אוהב את כל יצוריו! הרי הוא בראם!
אך הוא מבין את נפש האדם.
הרמב"ן מביא בפירושו לספר ויקרא שהטעם להקרבת קורבנות: "אשה (א´ בחיריק, ש´ בסגול) ריח ניחוח לה´". ומביא ציטוט של הרמב"ם מ"מורה נבוכים" שמסביר שכל מהלך הקורבנות היה שמכיוון שישראל חיו במקומות שעבדו אלילים לצאן ולבקר (למשל עד היום בהודו…) כדי שלא יושפעו מתהליך זה ויתקרבו לעבודה זרה זו הרי שעליהם חל הציווי להקריב את אותו בע"ח לקורבן.
רבי אברהם אבן-עזרא, אחד מפרשני התורה, מעמיק את הענין ואומר שהקורבנות באים לכפר על חטאי האדם.
ומהם חטאיו? במחשבה או בדיבור או במעשה.
בעולם המערבי מלמדים אותנו שמותר לנו לחשוב על מה שאנו רוצים ולדבר איך ועל מה שאנו רוצים רק אסור לנו לעשות…
באה התורה ואומרת – לא. גם במחשבה אתה צריך להידבק בטוב.
נאמר: "הרהורי עבירה קשים מעבירה". ולכאורה זה נשמע מוזר.
אדם חשב מחשבה לא טובה. וחברו ביצע בפועל את אותה מחשבה. ושניהם במצב דומה.
הייתכן?
מסבירים הפרשנים שהמעשה הלא טוב שהאדם יעשה הוא תמיד מוגבל: בזמן, במקום, בהיקף יכולת עשיית המעשה וכו´.
המחשבה – אין לה גבול ומוגבלות כלשהי. המחשבה יכולה להתפשט עד אין סוף ולכן גם היא קשה לא פחות מהמעשה עצמו.
כל מעשה לא טוב תחילתו במחשבה שיוצאת כדיבור ו/או במקביל במעשה.
איך מתבצע תהליך הקורבן?
האדם צריך לראות את התהליך. זה ממש לא פשוט לעמוד בתהליך זה ולהבין שמה שעושים לבע"ח היה צריך הוא להיות במקומו, אולם הקב"ה ריחם עליו ונתן את האפשרות לעשות תמורה. במקום שדם האדם יישפך, דם הבהמה יישפך.
האדם צריך לסמוך ידיו על הקורבן – כנגד המעשה שעשה.
מתוודה בפיו – כנגד הדיבור הלא טוב.
ומקריב על המזבח את הקרב (ניקוד של סגול וסגול, מלשון קרביים=מעיים) והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה.
אם אדם בא ומקריב קורבן ללא כוונת הלב הרי שלא עלה בידו.
הקב"ה מחפש את כוונת הלב. כל התהליך המעשי הזה לא שווה אם אין לאדם את כוונת הלב שמתחרט ומתוודה.
ובעלי החיים, מה איתם?
באופן כללי, ממבנה ששת ימי הבריאה ניתן ללמוד שכל הבריאה כולה באה לשמש את האדם.
כל הממלכות, הדומם, הצומח והחי. והתיקון האמיתי שלהם בא לידי ביטוי כשממלאים את ייעודם.
תשאלו מה הקשר להומאופטיה? כמה וכמה קשרים.
ראשית, להומאופט צריכה להיות כוונת לב טהורה לעזור ולבוא עם תחושת שליחות ולא תחושה של אגו או תחושת "עשיית רווחים"…
שנית, למטופל צריכה להיות כוונת הלב לרצות להבריא, לרצות לשתף פעולה עם ההומאופט ושיתוף פעולה אומר שאם בחר ללכת להומאופט הוא צריך לבצע את כל המשימות/שינויים שיקבל מההומאופט.
שלישית, כוונת הלב אצל המטופל אומרת להיות אמיתי ולספר הכל עד כמה שידו משגת (מה שיודע על עצמו בלי להסתיר מידע).
רביעית, אפשר לשים לב שתהליך הקרבת הקורבן הוא בדיוק בסדר הפוך למעשה שהאדם עשה. יש בהומאופטיה חוק שנקרא "חוק הרינג" והחוק אומר שלאחר טיפול הומאופטי צריך להיות תהליך הפוך למה שקרה בחולי. כלומר, במתן טיפול הומאופטי – הסמפטום האחרון שממנו סבל האדם ייצא ראשון ואילו הסמפטום הישן ביותר שהיה לפני שנים רבות יהיה האחרון. (מי שמתמצא בהנה"ח שיטת ה – LIFO בספירת מלאי של מחסן).
כל המטרה של הקורבן זה לעשות חסד עם החוטא!
איך? למה?
כמו שהוזכר לעיל. האדם חטא, היה צריך לקבל עונש ואילו הקב"ה עשה חסד ונותן לו אפשרות המרה. הקורבן הוא פועל יוצא של מחשבת הלב ולא להיפך.
מה קורה בתהליך חולי? חסד עם האדם החולה.
ניתנת לו מחלה כדי שיוכל לעשות חשבון נפש ולתקן.
התיקון באנלוגיה הוא הקורבן.
כיון שאם יישאר ברמה של חולי הרי שכל פעם יקריב משהו אחר מרמת בריאותו.
בהתחלה ייפגעו איברים לא חשובים, ולאט לאט עם התקדמות החולי ייפגעו גם האיברים החיוניים ביותר.
לצערנו, באין בית מקדש אין עבודת קורבנות.
תיקנו חז"ל במקום עבודת הקורבנות את התפילה. מה זו תפילה – זו עבודה שבלב.
אדם יכול להתוודות בפיו ובליבו דרך תפילה כתובה או דרך דיבור שלו עם הקב"ה.
הוא יכול לעשות זאת רק בהכנעה.
אם אין הכנעה הרי שאומר תפילתו כמו שקורא בספר קריאה רגיל.
אז מה זה ריח ניחוח?
הכוונה לנחת רוח לבורא.
א. שעושים רצונו בהקרבת הקורבן.
ב. זו התשובה ליצר הרע. אדם חטא בגלל היצר-הרע. יכול לבוא בטענות לקב"ה שבגללו חטא. "אל תתן לי יצר-הרע ולא אחטא" יכול לומר האדם ועוד יחשוב שהקב"ה עשה עמו עוול.
אמר רבי יהודה: "אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת ליוצרו" למה כתוב ליוצרו ולא לקב"ה? כיון שהקב"ה יוצרו של היצר הרע ויוצרו של האדם. כשאדם עמל ברוחניות התורה זה התבלין שעומד לו כנגד היצר הרע, ממילא עושה נחת רוח ליוצרו…
תשאלו, איפה הנחת רוח של המטופל והמטפל?
למטופל יש נחת רוח כשמבריא.
למטפל, ההומאופט, יש נחת רוח וסיפוק גדול כשרואה את כברת הדרך שעשה המטופל ושיקום הבריאות שעבר.
מילת המפתח בכל המאמר הזה
הכנעה!
אדם המכניע עצמו לרצונו של הבורא אין לו בעיה להכניע עצמו מול הזולת, חבריו, מוריו ממילא לא יצטרך ל"הביא קורבן".
בפתחו של חג החירות – האדם בעל החירות האמיתית הוא אדם שחי את הרצון האמיתי כלומר משוחרר מתאוות, מלחץ סביבתי/חברתי, מתקשורת, מפרסומת גלויה וסמויה וחי את ה"אני האמיתי" שלו.
ומידת ההכנעה שלו מראה על גדלותו.
אדם קטן – חסר הכנעה.
אדם גדול – בעל הכנעה גדולה והיא זו שנותנת לו את חירותו.
חג כשר ושמח לכל בית ישראל.
